ויקרא כז, י

טוב ברע. תם בבעל מום:

או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

לָא יְחַלְפִנֵהּ וְלָא יְעִבַּר יָתֵהּ טַּב בְּבִישׁ אוֹ בִישׁ בְּטָב וְאִם חַלָפָא יְחַלֵף בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵי יְהֵי קַדִישׁ

לָא יְשַׁלְחְפִינֵיהּ וְלָא יִפְרַג יָתֵיהּ שְׁלִים בִּדְבֵיהּ מוּמָא וּדְבֵיהּ מוּמָא בִּשְׁלִים וְאִין מִיפְרוֹג יִפְרַג בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וּפְרוֹגֵיהּ יְהֵי קוּדְשָׁא

וְלָא יִפְרַג יָתֵיה טַב בְּבִישׁ אוֹ בִישׁ בְּטַב וְאִין מְפַרְגָא יִפְרַג בְּעִיר בִּבְעִיר וִיהֵי הוּא וּפִירוּגֵּיהּ יְהֵי קַדִּישׁ:

לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. הטעם בזה מפני שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שהוטבע בו יצה"ר, ומה שנדר והקדיש אולי יחזור בו וינחם וירצה להחליף הבהמה שהקדיש בפחותה ממנה, כי מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף ואינו יכול לגאול אותה יחליפנה, ועל כן סתם הכתוב שלא יחליף כלל טוב ברע או רע בטוב, שאם יתיר לו להחליף רע בטוב יבא להחליף הטוב ברע ויאמר טוב הוא. ואם המר ימיר קנסו הכתוב ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ומהטעם הזה בעצמו אמר הכתוב במי שהקדיש את ביתו ורוצה לגאול אותו שיוסיף חומש, כי אע"פ שנדר והקדיש אפשר שיתנחם, ולכך הטיל עליו הכתוב שיצטרך בזה להוסיף חומש אם יפדה אותו, והוא שכתוב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.

טוב ברע או רע בטוב שהרי אינך יודע איזה הטוב ואיזה הרע ואיזה חולי יש לה ואם טריפה היא.

[לא יחליפנו]. ואפילו רע בטוב אסור, דאם באת להחליף, פעמים שתהיה סבור מרע טוב ומטוב רע, שאינך יודע מה חולי יש לה או שמא טרפה היא, לכך, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, בין שאמר זו חליפי זו, בין שאמר זו תמורת זו, נתפסת זו בתמורה וזו אינה יוצאה לחולין:

לא יחליפנו. במעות או בד״א. ולא ימיר. בהמה בבהמה:

ק כלומר שלא יתן תם שאינו של הקדש בבעל מום של הקדש. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא כמשמעו שמנה בכחושה. ויש לומר שמצינו במקום אחר גבי קדשים דכתיב רע וכתיב מום גביה שמע מינה דכל רע שנאמר בקדשים מום הוא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע בפרשת ראה:

ר ואם תאמר מאי כל שכן הוא זה דלמא דוקא רע שאינו של הקדש אסור ליתן בהקדש הטוב אבל בששניהם טובים לא משמע מזה שכל שכן אסור. ועוד למה צריך לכתוב כלל או רע בטוב הא כל שכן הוא דהא אפילו טוב ברע אסור. ועוד למה מפרש רש"י כל שכן טוב בטוב ארע בטוב אטוב ברע היה לו לפרש. ויש לומר דהכי פירושו דודאי צריך לכתוב או רע בטוב משום סיפא דקרא ואם המר ימיר וגו' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמשמע בדיעבד יהיו שניהם קודש לכך איצטריך או רע בטוב לרבותא דאפילו כשנותן רע חולין בטוב הקדש הוה אמינא לא חל עליו קדושה כלל קא משמע לן קרא דאם המר דהיה קודש דהא אתרווייהו קאי, והשתא כיון שאפילו בעל מום בתם הוי בעל מום קודש מכל שכן תם בתם דהוה קדש כיון דשניהם טובים. ואין להקשות למה נקט רש"י רע ברע יש לומר דהוה אמרינן דוקא אם ימיר בטוב דאלימא קדושתה דטוב ליחול על תמורתו אבל אי הוה ימיר ברע הוה אמינא דלא אלימא קדושה דבעל מום דליחול קא משמע לן דהא כתיב נמי טוב ברע. ודו"ק. עיין בהרא"ם שהאריך שם בקושיות: