ויקרא כו, מו

והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכלם נתנו למשה בסיני:

אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא וְאוֹרָיָתָא דִי יְהַב יְיָ בֵּין מֵימְרֵהּ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי בִּידָא דְמֹשֶׁה

אִלֵין קְיָימַיָא וְסִדְרֵי דִינַיָיא וּגְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִיהַב יְיָ בֵּין מֵימְרֵיהּ וּבֵין בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּטַוְורָא דְסִינַי עַל יְדָא דְמשֶׁה

אלה החקים והמשפטים. הם הכתובים בפרשת וישמע ואלה המשפטים ופרשת בהר סיני:

אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל. רמז לברית הר סיני כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה בהר סיני גם הזכיר הפרשה של הערכין בעבור שנאמרה בהר סיני כי כן כתוב באחרונה כי תחלת ספר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד בספר ויקרא:

בהר סיני ביד משה - שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר ה' אל משה בהר סיני. וגם גמר התוכחות האלה בשביל השמיטה הם כדכתיב: כל ימי השמה תשבות, כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר ושליחות עבדים וחזרת קרקעות, לכך נאמר כאן התוכחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.

אלה החקים. כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחקותי הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות וזה הוא הברית שהזכיר באמרו מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב:

בינו ובין בני ישראל. שנדר הוא יתעלה הברכות לכשיזכו וקבלו הם האלות אם לא יזכו. אבל ערכי אדם ודיני הקדש בית ושדה ובכור וחרמים ומעשר בהמה כלם נאמרו אחר זה הברית אף על פי שנאמרו גם הם בהר סיני כאמרו:

החקים. אלו המדרשות:

והמשפטים. אלו הדינים. היוצאים ממדרשי המקראות עפ״י חקי התורה כמש״כ כ״פ ע״פ כמה ברייתות בספרי ס׳ דברים וקידושין דל״ז:

והתורות. זהו תורה שבכתב ושבע״פ היינו משניות בלי חקירות. והקדים החקים ומשפטים לתורות באשר א״א לעמוד לא על הבנת הכתוב ולא על הבנת המשנה אם לא ע״י תלמוד. שהן החקים והמשפטים וכמש״כ בספר שמות פ׳ קדש לענין תפילין ש״י וש״ר:

אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י בהר סיני ביד משה. משמעות ביד משה כבר נתבאר בכריתות די״ג שהוא גמרא וביארנו לעיל ח׳ ל״ו שהמה החידושים שחידש משה מדעתו ע״י פלפול התלמוד בכח משה. והנה בסוף ס׳ במדבר מסיים הכתוב אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה׳ ביד משה אל ב״י בערבות מואב וגו׳. וביארנו שם ההפרש בזה המקרא מסיום ס׳ ויקרא דכתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ אל ב״י בהר סיני. דבהר סיני עוד לא ניתן לישראל כח החידוש בפועל עד בואם לערבות מואב. כמבואר בתחלת ס׳ דברים באורך. וא״כ ק׳ אמאי כתיב כאן החקים ומשפטים. אבל באמת גם בה״ס נודע אשר בבוא פ׳ התוכחה וישראל בגולה עיקר קיום ישראל תלוי בלמוד התורה שבע״פ ולחדש בכל דור. וזהו אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י בהר סיני. אז בהיות הברית בהר סיני. נתן ה׳ החקים והמשפטים שיהיו בינו ובין ב״י השגחתו וההתקרבות יהי׳ עפ״י אשר יעלו גם המה חדשות כמו שהיה אז ביד משה. והיינו דאי׳ בב״ב ד״ח א׳ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם כו׳ ולא נאמר בלשון ארמי כ״א תיבה זו יתנו. ובלה״ק הוא ישננו מלשון ושננתם ולא בחנם נאמר מלה זו בלשון ארמי אלא משום דכתיב כאן אחר התוכחה אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י. מש״ה כתיב גם כי יתנו בגוים וגו׳: