ויקרא כג, ג

ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות וכל המקים את המועדות, מעלין עליו כאלו קים את השבתות:

שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שְׁבָתָא מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן שַׁבְּתָא הִיא קֳדָם יְיָ בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן

שִׁיתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵיד עִיבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבָּא וְנַיְיחָא מְאַרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידָא לָא תַעַבְּדוּן שַׁבְּתָא הוּא לַיְיָ בְּכָל אֲתַר מוֹתְבָנֵיכוֹן

בכל מושבותיכם. בארצכם וחוץ מארצכם בבית ובדרך:

וטעם שבת הוא לה׳. פירשתיו:

שבת היא לה'. הוא היוצר אור ובורא חשך קובע אותם בכל מושבותיכם. אף על פי שתשתנה תחלת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות ועם זה היתה השבת הראשונה משוערת כפי איזה אורך מיוחד בהכרח מכל מקום תהיה תחלת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא:

מקרא קדש בגי' משתה. מקרא קדש. בגי' במאכל ובכסות נקיה:

בכל מושבתיכם בארצכם וחוץ מארצכם. אחר שהזכיר נדרים ונדבות הזכיר הימים שקביעות קרבנם חובה ואיסור מלאכת הימים.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו׳. כבר הקשו חז״ל בת״כ מה ענין שבתות אצל מועדים כו׳. ולפי הפשט כתב הרמב״ן ז״ל שבא ללמד כי גם בבוא אחד מן המועדים בשבת לא תדחה מצות שמחת יו״ט את השבת. ולא נימא דהוא כמו מוספי יו״ט שדוחה שבת ואפילו לר״א בפסחים דס״ח דס״ל שמחת יו״ט רשות מודה בשלמי שמחה שהוא מצוה. ומכ״מ אינו דוחה שבת. שבת שבתון. שבתון משמעו בכ״מ להקטין השביתה. מש״ה כתיב ביו״ט שבתון משום דמלאכת אוכל נפש מותר. אבל בשבת בראשית כתיב בכ״מ שבת. ובמקום דכתיב שבת שבתון אין משמעו להקטין השביתה שהרי כתיב שבת. אלא להצעיר זמן השביתה היינו שאין בו תוספת. והיינו דאיתא במס׳ מו״ק ד״ג נאמר שבת שבתון בשבת בראשית [הכי עיקר הנוס׳ כמו שהובא בתוס׳ ר״ה ד״ט א׳ וכ״ה הנוס׳ בשאלתות כת״י כמש״כ בהע״ש סי׳ קי״ב בס״ד]. ונאמר שבת שבתון בשביעית מה שבת שבתון בש״ב לפניו ולאחריו מותר כו׳. אבל מכ״מ אינו סותר הדרש מתשבתו שבתכם דתוספת שבת ויו״ט אסור במלאכה [לדעת רוב הפוסקים] אלא לא כתיב שבת שבתון בש״ב רק במקום מצוה. היינו כמו בפ׳ תשא ויקהל גבי מלאכת המשכן. וכן כאן בשבת שחל בו יו״ט מותר לבשל וכדומה לצורך יו״ט משום מצוה דשמחת יו״ט :

מקרא קדש. כל אופני משמעות מקרא קודש דיו״ט כשבא בחול כמש״כ לעיל יש ג״כ כשבא בשבת. רק כל מלאכה לא תעשו. כמו שבת דכל השנה:

בכל מושבותיכם. לפי הפשט הוא טעם על מה דשמחת יו״ט אינה דוחה שבת כמו כמה מצות שזמנן קבוע ודוחות אה״ש. או משום שנאמרו לפני הדבור כדאיתא ביבמות ד״ח ה״נ יו״ט כתיב בפ׳ בא הוא לבדו יעשה לכם. ופירש הכתוב הטעם משום דשבת שוה בכ״מ ביום השביעי. ויו״ט דתליא בקביעות החודש אינו ידוע במרחקים ממקום הקביעות וע״כ עושין שני ימים. וא״א לדחות שבת הקבוע בכל מושבותיכם. וזה הטעם איתא במסכת סוכה רפ״ד לענין גזרה דרבה דמשום דלא בקיאין בקביע דירחא גזרו על לולב ושופר שלא תדחה שבת. אלא דשם מיירי בדבר שאינו מלאכה מה״ת והפסוק נתן זה הטעם עצמו באיסור מלאכה מה״ת . ועי׳ להלן מקרא כ״ט מש״כ שם ועוד להלן כ״ה ט׳: