ויקרא כג, יד

וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמיבשין אותו בתנור:

וכרמל. הן קליות שקורין גרניד"ש [שבלים]:

בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירשה וישיבה, משכבשו וחלקו:

וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵרוּכָן לָא תֵיכְלוּן עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין עַד אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת קֻרְבָּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן

וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵירוּכִין חַדְתִּין לָא תֵיכְלוּן עַד בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עַד זְמַן אִיתוֹיֵיכוֹן יַת קָרְבַּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן

ולחם. מחדש והעד כי הפסח יאכלו על מצות ומרורים:

בכל מושבותיכם. איסור החדש עד עצם יום ששה עשר בניסן אף על פי שאין קרבן ולא מקדש:

ולחם חמשת המינים שמהם הלחם נעשה ולא מקטניות.

את קרבן אלהיכם. העומר, דהכבש אינו מעכב החדש, דנאמרה למעלה הבאה: והבאתם את עמר, ונאמרה כאן הבאה: עד הביאכם את קרבן, מה להלן עומר אף כאן עומר:

עד עצם היום הזה. בכ״מ דכתיב עצם משמעו יום ולא לילה. אם לא שמוכרח לפרש בא״א כמו ביוה״כ ולהלן במקרא כ״א אבל כאן משמעו כמו בכ״מ. ומכאן למדנו דעד ולא עד בכלל. ולא כמשמעות המקרא בכ״מ דקיי״ל עד ועד בכלל. אבל כאן א״א לפרש הכי דא״כ דכל היום אסור למאי כתיב עד עצם לכתוב עד היום הזה אלא ע״כ עד ולא עד בכלל. ואותו היום מותר ומש״ה פי׳ הכתוב עד עצם ללמדנו דרק האיר היום מתיר וכדתנן בפ׳ העומר. [ור׳ יהודה דס״ל יום הנף אסור ומפרש עד בכלל כמו בכ״מ מפרשי בגמ׳ דמפרש עד עצם עד עיצומו של יום פי׳ לאפוקי תוספת כמו משמעות זה הלשון ביומא דפ״א על עיצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על תוספת. וה״נ בא למעט תוספת לאחריו. ובזה מתיישב יפה לשון הגמ׳ הנ״ל שהובא בג׳ מקומות שם ובר״ה וסוכה ומבואר בהע״ש סי׳ קס״ז אות ב׳]: