ויקרא כב, ז

ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות בתרומה, שמתר לאכלה בהערב השמש:

מן הקדשים. ולא כל הקדשים:

וּבְמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֲרֵי לַחְמֵהּ הוּא

וְיִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא וְיִתְכַּשֵׁר וּבָתַר כְּדֵין יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֲרוּם מְזוֹנֵיהּ הוּא

ובא השמש וטהר. ידוע כי וטהר שב אל הטמא כמו וכפר עליה הכהן וטהרה כי אין בפסוק זכר יום רק חז״ל העתיקו אפילו שיבא השמש לא יאכל עד סור האור ושמו זה הפסוק לאסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי על כן אמרו טהר יומא:

כי לחמו. מאכלו וכבר פירשתיו:

כי לחמו הוא. ולא יצטרך להמתין כפרתו קודם שיאכל לחמו כאמרם פרק קמא דברכות העריב שמשו אוכל בתרומה:

ובא השמש וטהר ואחר יאכל ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין רחיצת גופו מעכבתו מלאכול בתרומה.

ואחר יאכל מן הקדשים בתרומה הכתוב מדבר ואם נאמר אזהרה בתרומה למה נאמר בקדשים ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה אלא לפי שיש בתרומה שהרי לא הותרה לזר מה שאין כן בקדשים שחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא מה שאין כן בתרומה לכך צריך לומר אזהרה בקדשים וצריך לומר אזהרה בתרומה.

כי לחמו הוא. הוא טעם דמש״ה הקילה תורה וא״צ יותר כי לחמו הוא. ולמדנו מזה הטעם דקדשי המקדש דמשלחן גבוה קזכו אסורים עדיין לאכול. וע״כ בא הטעם משום צרוע או זב דמח״כ נינהו. ואסורים עד הכפרה משא״כ בתרומה רק ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה :

ב פירוש האי מן הקדשים ולא כל הקדשים דמשמע מקצת קדשים בקדשי תרומה מיירי: