ויקרא כב, כא

לפלא נדר. להפריש בדבורו:

וּגְבַר אֲרֵי יְקָרֵב נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ לִנְדַבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵהּ

וּגְבַר אֲרוּם יִקְרַב נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נְסֵיבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵיהּ

לפלא. לפרש:

ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'. באר שאף על פי שהם קדשים קלים ובהם לא יתחייב זכרות כמו שבאר למעלה באמרו אם זכר אם נקבה מכל מקום יתחייב בהם התמות ובאר הטעם בזה באמרו לא תקריבו אלה לה' שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך. והוסיף טעם שני באמרו ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים לא יעלו האימורים למזבח כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו:

ואיש כי יקריב היחיד מביא שאר שלמי נדבה ואין הצבור מביאין שלמי נדבה.

לפלא לפרש, הוא מתיבות שיש להם שתי פנים לפירושם זה הפך מזה שהרי מצינו כי יפלא ממך דבר שפרושו יתכסה ויתעלם דוגמא דשן לדשנו מחלצות ואחלצה צוררי פארך חבוש לא תפאר.

לפלא נדר או לנדבה. לפי הפשט פי׳ לפלא נדר שאינו ראוי לנדור ומ״מ נדר. ופי׳ הכתוב בין שעשה שלא כדין לגמרי בין שעשה כפי המובחר שהיה בנדבה. ומזה למדנו בנדר שהיה כדין דהיינו שהיה בעת צרה ומותר לנדור אע״ג שאינו מן המובחר וע׳ להלן כ״ז ב׳:

או בצאן. כאן כתיב סתם צאן דהרבותא בשניהם בשוה דכבשה או שעירה שניהם מסוגלים לחטאת יחיד ומכ״מ כשרים לשלמים:

תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. ידוע פי׳ הגמ׳ דהוא ל״ת שאסור לעשת בו מום והוצרך להזהיר ע״ז ביחוד בקדשים קלים משום שנכלל בהם בכור ומעשר שנאכלין במומן ויש מקום לחוש שבכונה יעשה בו מום משא״כ קדשי קדשים למאי יעשו בה מום והרי סוף סוף יהיו נפדין ודמיהם לעולה. והנה פי׳ הכתוב לפני אזהרה זו תמים יהיה לרצון שאין אזהרה מה״ת אלא כשאפשר להיות קרב עה״מ אז אסור להטיל בו מום לאפוקי בזמן שאין בהמ״ק קיים כדאיתא בע״ז די״ג ב׳ בזמן שבהמ״ק קיים דחזי להקרבה כו׳. וכן אם הוא חולה ואחוזת הדם שא״א להתרפאות בלי הקזה ועשיית מום אין בזה אזהרה שהרי בל״ז לא יהיה לרצון. והדברים עתיקים ואכ״מ. ומבואר בחיבורי הע״ש שאילתא ו׳ אות ה׳:

ק שלא תאמר אם חשב בלבו להביא נדר יביא נדר לכך פירש להפריש וכו' ואם תאמר מכל מקום למה לרש"י למינקט בדבורו כיון שפירש להפריש פשיטא שבדבורו הוא. ויש לומר שלא תאמר שהפריש בהמה ואם כן לא יהיה הפרש בין נדר לנדבה לכך פירש בדבורו אם אומר הרי זו או הרי עלי: