ויקרא כא, ד

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחלל בה בעודה עמו וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחלל הוא מכהנתו:

לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵהּ לְאַחֲלוּתֵהּ

לָא יִסְתָּאֵב בַּעֲלָא לְאִיתְּתֵיהּ אֱלָהֵן כַּד כַּשְׁרָא לֵיהּ בְּרַם לִקְרֵיבָא דְהִינוּן עַבְדִין עוֹבְדֵי עַמֵיהּ יִתְחַל עֲלֵיהוֹן

להחלו. דגשות הלמ״ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל:

לא יטמא בעל בעמיו - שום בעל בעם הכהנים לא יטמא לאשתו.

להחלו - שהרי מתחלל מכהונתו (ולפי דברי חכמים, לא מטמא לאשתו פסולה וחללה, אבל מטמא לאשתו כשירה).

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא כי אמנם הכהן הוא בעל בעמיו להבין ולהורות כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות כי היכי דלשתמען מיליה ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים כאמרם ז"ל (סנהדרין פכ"ג) שהקבורה וההספד למת הם יקרא דשכבי. אמנם לקרובים התיר להטמא כי כבודם הוא כבודו:

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פי' הרב בכור שור כמו לבעל בעמיו כלו' שאפי' לכהן גדול שמת שהוא בעל ואדון וקדושתו גדול' א"ה לא יטמא לו כהן אחר אם אינו מקרובין המוזכרים בפסוק:

לא יטמא בעל בעמיו. פירש רש"י ז"ל לא יטמא הבעל לאשתו פסולה שהוא מחולל בה מכהונתו.

והרמב"ן ז"ל פירש בעל נכבד, כמו (שמואל ב ו׳:ב׳) בעלי יהודה, הנכבדים שביהודה. אמר לא יטמא נכבד בעמיו להקל את כבודו, כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים, ודרשו רז"ל בעמיו במת שהוא בתוך עמיו, יצא מת מצוה.

לא יטמא בעל בעמיו כתרגומו רבא בעמיה וחסר בית כמו בבעל בעמיו. דוגמא שבי אלמנה בית אביך ועוד הרבה פי׳ לא יטמא כהן הדיוט בבעל בעמיו, היינו בכהן גדול שבעמיו, אע״פ שהתרתי לך לטמא לקרובים לא תטמא לכה״ג שאינו קרובך, ד״א לא יטמא בעל היינו הכהן בעמיו אפי׳ בכהנים חוץ מן הנזכרים.

לא יטמא בעל בעמיו. מצאתי מפורש: כמו: לבעל בעמיו, דאפילו לכהן גדול שמת לא יטמא. ויש לפרש בעל כהן קורא בעל, לפי שהוא קדוש. ולא יטמא להחלו, לקרוביו המחוללים, כגון אם יש לו אח חלל או בן חלל. ורבותינו אמרו שהוא מטמא אפילו לבנו ממזר, חוץ מי שיש לו מן השפחה והנכרית, ופירשו על אשתו שהוא מחולל עליה כגון שנשא גרושה:

לא יטמא בעל בעמיו. דכהן הוא גדול בקרב ישראל ואמר הכתוב שאע״ג שראוי לכל גדול לנהוג קלות בעצמו בקבורת מי מעמיו בין למי שראוי לנהוג בו כבוד בחייו בין לעם הדיוט שתחת משרתו. מכ״מ אינו ראוי להטמא באופן שיגיע להחלו שמתחלל מכהונתו עי״ז. וכדתניא בת״כ להחלו נהג מנהג כזה ה״ה חולין כו׳ פירש ה״ה בקדושתו. היינו שפירש ממנהגו חזר לקדושתו. וזהו דתנן בבכורות פ״ז המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. [כן פי׳ הרמב״ם ברייתא דת״כ והכי פי׳ הר״ש משאנז ז״ל בת״כ] זהו פשט המקרא והדרש ידוע: