ויקרא יט, ב

דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:

קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדשים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו. ז):

מַלֵל עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן

מַלֵיל עִם כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֳלָהָכוֹן

אל כל עדת בני ישראל כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה וזה טעם "אל כל עדת בני ישראל" אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן השלמים ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר:

קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:ב׳) אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות ועוד אפרש זה (רמב"ן על ויקרא כ״ג:כ״ד) בע"ה:

וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב) (ג) וצוה איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) כי שם צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא ואמר ואת שבתתי תשמרו כי שם צוה על הזכירה וכאן על השמירה וכבר פירשנו (שמות כ ח) ענין שניהם:

טעם אל כל עדת בני ישראל. להכניס את הגרים בעבור שהם נזהרים על העריות כישראלים:

וטעם להזכיר זאת הפרשה אחרי העריות שלא יחשבו כי בעבור שמירת העריות לבדם יעמדו בארץ אמר להם שגם יש מצות אחרות אם לא תשמרום תגורשו מן הארץ והם עשרת הדברים הנזכרים כי הנה הזהיר על עבודת כוכבים אחר שאמר כי קדוש אני ה׳ כי הוא כנגד הדבור הראשון על דעת רבים ולא תשבעו בשמי הוא דבור לא תשא ואת שבתתי תשמרו זכור את יום השבת גם איש אמו ואביו תיראו הוא דבור כבד את אביך ואת אמך גם לא תעמוד על דם רעך דבור לא תרצח. ודבר השפחה הנחרפת אזהרת לא תנאף עם שהיא חפשית. גם לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תעשוק את רעך כנגד השלשה הנשארים:

קדשים תהיו - מפני שהרבה מצות הוזהרו להתקדש ולשמור.

דבר אל כל עדת. קדושים תהיו. אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם כמו שהיתה הכונה באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים והבדילם מטומאת המאכלות והזרע בטומאת הנדה והנגעים הנמשכים ממנה ומטומאת הזבה וטומאת החטאים כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ומחברת השדים ורוח הטומאה ומטומאת העריות כאמרו אל תטמאו בכל אלה אמר עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וזה ביאר עתה באמרו

כי קדוש אני ה' אלהיכם. וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון שכל הכונה בהם היא לחיי עולם בלבד כמו שבאר בסופם באמרו למען יאריכון ימיך כאשר התבאר במקומו. והתחיל לבאר ענין כיבוד אב ואם. ואמר:

קדושים תהיו. וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. אל תפנו אל האלילים. אפי' אמרו לשם שמים אנו עושין כדי להכיר הבורא ולהבדיל במה שהעכו"ם עושין א"ה אל תפנו:

קדשים תהיו לעיל כתיב ושמרתם את משמרתי וסמיך ליה קדושים תהיו שאם ישמור עצמו מן החטא שוב אין חטא בא על ירו ומקדשין אותו מלמעלה:

אני ה' אלהיכם וסמיך ליה דבר אל כל עדת בני ישראל לומר שבני ישראל ייחרו השם ויאמדו ה' אחד:

עדת בני ישראל וסמיך ליה קדושים שדבר שבקדושה צריך עשרה דהיינו עדה. וכן י"פ ה' אלהיכם בפרשה זו. אני ה' אלהיכם איש אמו ואביו תיראו. לומר ששקול כבוד אב ואם ומוראם ככבוד השם ומוראו וסמיך ליה את שבתותי תשמורו שאם א"ל אביו לחלל שבת אל ישמע לו. וסמיך לשבת ע"ג ששקולים הם מנסך יין לע"ג ומחלל שבת כדאיתא בפ"ק דחולין:

תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע (משלי יג, יט)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי יג) על האדם שלא ימשך אחר התאוות אלא שיכניע אותם ויסלקם מעליו, כי כל המסלק אותם מעליו ומתגבר עליהן הנה הוא במדרגת מלאך, וכל המגביר תאוותיו עליו הנה הוא במדרגת בהמה, שהרי מצינו במעשה בראשית שהיו כל הנמצאים כלן ביום ששי קודם שנברא אדם על שני חלקים, שכליים וארציים, שכליים הם הנבראים העליונים שהם שכל גמור נבדל מן החומר, ארציים הם האילנות והצמחים ושאר בעלי חיים שהם חומר גמור אין בהם שכל, ושני חלקים אלו יעשו פעולותיהם שנתמנו עליהם אלו בשכל ואלו בטבע, וכל אחד מהם מוכרח בפעולתו, זה בשכלו וזה בטבעו, ואין מונע לאחד בהם, ולפיכך חייבה החכמה לברוא ביום ששי נברא שלישי מורכב מהם משותף משניהם והוא הכולל אותם בשכל ובטבע, בשכל כמין השכלים הנפרדים ובטבע כמין הארציים וזהו האדם, והיתה פעולתו שכלית וטבעית לא הכרחית בשני חלקים כי אם רצונית, שהרי הבחירה והרצון בידו שימשך לאיזה צד שירצה אם אחר השכל או אחר הטבע שהוא התאוה, ואם הוא זריז ויצא ונלחם בתאוות ההם הנה נתפשט מהחומר ובא במדרגת מלאך, ואם ימשך אחריהם הנה נתפשט מן השכל ובא ממדרגת הבהמה, כי כן אדם הראשון עד שלא חטא והתאוה תאוה היה מלאך ה' צבאות, כלו שכל גמור יפה ומום אין בו, והיה ראוי שיחיה לעולמים כאחד מן המשרתים העליונים, והונח בגן עדן הארץ שהוא מבחר המקומות, וכיון שחטא ונמשך אל התאוות נתפשט מן השכל ונתלבש בחומר ואז גורש מן הגן ונתן לו העשב למאכלו כבהמה, הוא שכתוב בו (בראשית ג) ואכלת את עשב השדה, תחת אכלו תחלה פירות הגן שהיה מטע ה' להתפאר. ועל כן ראוי לכל משכיל לשבר תאותו ולהכניעה, ושיהיה שברון התאוה לנפש השכלית דבר ערב. ועל זה אמר שלמה בכאן תאוה נהיה תערב לנפש, התאוה הנשברת דבר מתוק וערב לנפש המשכיל. ומלת נהיה מלשון (דניאל ח) נהייתי ונחליתי, וכן (שמות ט) הנה יד ה' הויה. והענין ראוי למשכיל שיסיר ויסלק מעליו התאוה הנקראת רע, שנאמר (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכתיב (שם ו) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ומפני שהמשבר תאותו הוא סר מרע, על כן אמר ותועבת כסילים סור מרע, כי מה שהוא ערב לנפש המשכיל הוא דבר מתועב לכסיל לפי שהוא הפכו, זהו ותועבת כסילים סור מרע. וידוע כי הנמשך אחר התאוות עובר על התורה כלה, והמשך אחר התאוות הוא על ארבעה חלקים, האחד במחשבתו, השני בדבורו, השלישי במאכלו, הרביעי בגופו. האחד במחשבתו כי ימשך האדם אחר מחשבתו בהרהורים רעים ומחשבות רעות, וכבר גלה לנו שלמה ע"ה למד דעת את העם כי האדם הוא נענש על חטא המחשבה כאלו חטא בפועל, והוא שאמר (משלי טו) לב שמח ייטיב פנים, כי שמחת הלב היא אם במצוה אם בעברה הנה היא נכרת בגוף, לפי שהלב שרש הגוף, וליחות השרש מתגלה בענפים, והרי זה כאלו חטא בפועל. השני בדבורו, בחטא לשון הרע ורכילות ונבלות הפה, שהחלק הזה מהדבור מגונה ומשוקץ ואסור מדין התורה, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם) ופי כסילים יביע אולת, וסמיך ליה בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, כלומר ישגיח בדבור הזה להענישו. וכן התנבא ישעיה עליו השלום בתוכחותיו ואמר (ישעיה ט) וכל פה דובר נבלה, ולפי שדרך הבחורים בזה המין מהדבור לכך התחיל הכתוב (שם) על כן על בחוריו לא ישמח ה'. השלישי במאכלו, שימשך אחר תאותו במאכלים שאסרה תורה או המותרים, שגם זה אסור מדין התורה, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים מ) ותורתך בתוך מעי, שבח את עצמו שלא נתן בתוך מעיו מעולם ולא היה מאכלו כי אם על פי התורה, ואין צריך לומר שהיה נזהר מהמאכלים האסורין אף כי מן המותרים במותרות היה נזהר, כי (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואמר הכתוב (שם כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. הרביעי בגופו, שימשך אחר תאותו בענין העריות, ואין צריך לומר במה שאסרה התורה ממנו כי גם המותר במותרות הוא חטא. והרי לך ארבעה חלקים שהאדם מוטבע להמשך אחר תאותו בהם. ומנין שהנמשך אחר התאוות הוא עובר על התורה כולה, הלא המלך שלמה גלה לנו הענין הזה שאמר (שם יח) לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, יאמר כי מי שרודף אחר התאוה ומבקש אותו ימצא עצמו נפרד, כלומר יחידי שלא ישאר לו ריע ועמית שהכל בורחין ממנו מסתלקים מעליו לרוע הנהגתו, והנה זה בועט ומגלה פנים בתורה, זהו בכל תושיה נתגלע. ומפני זה נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאות ואין צריך לומר בדבר האסור כי גם במותר, וכן אמרו רבותינו ז"ל קדש עצמך במותר לך. וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש, שכן מצינו בנזיר שלא פרש אלא מהיין בלבד נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וכן ישראל בסיני נקראו קדושים כשקבלו התורה, כענין שכתוב (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כדי שיפרשו מהתאוות נצטוו על מדת הקדושה. וזהו שכתוב.

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. ע"ד הפשט לשון קדושה הוא ענין פרישות והבדל. והפרשה הזאת אזהרה לכל ישראל שיהיו פרושים וגדורים במדותיהם שיתבונן כל אחד ואחד על יולדיו ויעיד עליהם, שיעיד הבן אל אביו ואמו שהם לו כעין הבורא, ויעיד על הבורא שהוא האב העליון יתברך שחדש עולמו, זהו שהזכיר מיד, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, כי מצות השבת עדות ומופת על חדוש העולם. ומה שהקדים האם לאב, לפי שמנהג הבנים שיקלו ביראת אמותם ואין כן המנהג באב, לכך הקדים בענין היראה האם לאב, אבל אצל הכבוד הקדים האב לאם, הוא שכתוב (שם כ) כבד את אביך ואת אמך. ואם היו שניהם מסכימים בכך שתחלל את השבת, לכך סמך ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, כלומר של כלכם, כי אתה והם חייבין בכבודי. וסמך לו מיד עבודה זרה, הוא שאמר אל תפנו אל האלילים, כי הכופר בחדוש כעובד עבודה זרה. ולשון אל תפנו לשון פניית הלב הוא, ויזהיר הכתוב שלא יפנה לבבו להם שיאמין שיש בהם ממש, אלא שיהיו בעיניו הבל וריק, והוא כעין (דברים כט) אשר לבבו פונה היום, (שם ל) ואם יפנה לברך ולא תשמע. ואמר לא תעשו לכם, שלא תעשנה בידים ואף על פי שדעתו שאין בה ממש. אני ה' אלהיכם, ה' נאמן לשלם שכר, אלהיכם דיין להפרע.

ויתכן לפרש קדושים תהיו זו קדושת המחשבה, כענין שאמרו לעולם יקדש אדם עצמו בשעת תשמיש, ולפי ששלמות הקדושה לזרע ישראל תלויה ביצירה לכך אמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהן אשר ילדו לי, קרא את ישראל נולדים לו כי הם מיוחדים לשמו. ואחר שהזכיר פרשת עריות למעלה במין האסור יזהיר עתה ויאמר קדושים תהיו במין המותר הראוי לכם להדבק בו, כי הדבק במינו בקדושה גם הנשמר מהעריות קדוש יאמר לו. והזכיר באזהרת הקדושה הזאת כל עדת בני ישראל כדי לכלול בזה גם הנשים, לפי שהאזהרה לכל אנשים ונשים, וכענין שכתוב בנדבת המשכן (שמות לה) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, כי הנדבה היתה לכל ישראל אנשים ונשים יחדו. ולפי שהאב והאם סבת הבן על כן אמר איש אמו ואביו תיראו, לפי ששלשה שותפין יש בו באדם, הקב"ה ואביו ואמו, והקדים האם למעלתה כי הקדושה מעלה יתרה באשה יותר מבאיש, ואחר האם הזכיר האב שהוא העקר, ואחריהם השותף השלישי יתברך העליון על הכל, ומזה סיים הכתוב אני ה' אלהיכם, הוא השותף המטיל בו נשמה שהוא העקר. ואמר את שבתותי תשמרו לפי שעקר עונה בשבת, ומלת תשמרו כלשון הכתוב (בראשית לז) ואביו שמר את הדבר, ולשון רבותינו ז"ל שמור לי על הפתח, וזהו שכתוב (ישעיה נו) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, לסריסים והם המסרסים עצמן כל ימי השבוע, אשר ישמרו את שבתותי, שהם ממתינים לשבת שהוא עיקר עונה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (תהלים א) אשר פריו יתן בעתו, זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. והשכר שלהם שיתן להם לעוה"ב יד ושם טוב מבנים ומבנות שיש להם בעוה"ז.

ויש שפירשו כי מה שהזכיר סריסים במצות שבת לפי שמצות שבת נצטוית לדורות, שנאמר (שמות לו) לדורותם ברית עולם, והסריסים כיון שאין מולידים ואין בהם דורות יחשבו עצמן פטורין מהשבת, לכך הזהירם שישמרוהו ויתן להם שכר טוב מבנים ומבנות. וסמך אל תפנו לפי שאסור להסתכל בנשים, וכן דרשו רבותינו ז"ל כל המסתכל בנשים עובר משום אל תפנו אל האלילים. ולפי שאסור לחשב באשה אחרת לכך סמך לו ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שכל המשמש מטתו ומחשב באשה אחרת אותן בנים נקראין אלהי מסכה.

וע"ד המדרש קדושים תהיו, אמר הקב"ה הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם הוו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ובאור זה כי לפי שישראל היו תחלת המחשבה ונתקדשו טרם היות ההויה, וכענין שאמר הנביא (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לכך יזהירם שיהיו קדושים אחר ההוי"ה, זהו קדושים תהיו. משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה אמר לה הואיל ונתקדשה לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה, שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה לך וקדש את ישראל, שנאמר (שמות יט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קדשם הקב"ה ואמר (שם) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה, כי קדוש אני ה' אלהיכם, אף אתם קדושים תהיו. ר' לוי אמר עשרת הדברות כתובין בפרשה זו. (שם כ) אנכי ה' אלהיך, וכתיב הכא אני ה' אלהיכם. לא יהיה לך, וכתיב הכא ואלהי מסכה. לא תשא, וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי. זכור את יום השבת, וכתיב הכא את שבתותי תשמרו. כבד את אביך ואת אמך, וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח, וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך. לא תנאף, וכתיב הכא אל תחלל את בתך. לא תגנוב, וכתיב הכא לא תגנבו. לא תענה, וכתיב הכא לא תלך רכיל. לא תחמוד, וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך. עד כאן במדרש וכן בירושלמי דברכות.

וע"ד הקבלה קדושים תהיו, קדושים נמשכים מן הקדש, וכן מצינו במתן תורה (שם כב) ואנשי קדש תהיון לי. איש אמו ואביו תיראו, החכמה והיראה, ולכך הקדים אמו כדי להסמיך היראה אל האב שהוא ראשית חכמה, ואת שבתותי תשמרו, זכור ושמור, שהם השבת הגדול ובת זוגו, ומזה לא אמר שבתי, אני ה' אלהיכם, הכל מיוחד בלי קצוץ ופרוד.

דבר אל כל עדת בני ישראל מלמד שפרשה זו נאמרה בכנוס כעשרת הדברות ולמה לפי שכל הדברות כלולות בה, כאן אנכי וכאן אנכי ה׳ אלוקיכם, כאן לא יהיה לך וכאן אל תפנו אל האלילים, כאן לא תשא וכאן לא תשבעו בשמי, כאן זכור וכאן את שבתותי תשמורו, כאן כבד את אביך ואת אמך וכאן איש אמו ואביו, כאן לא תרצח וכאן לא תעמוד על דם רעך, כאן לא תנאף וכאן מות יומת הנואף והנואפת, כאן לא תגנוב וכאן לא תגנובו, כאן לא תענה ברעך וכאן לא תלך רכיל בעמך, כאן לא תחמוד וכאן לא תעשוק. ונסמכה פרשה זו לפרשת עריות שלא יהיו סבורים שבשביל שמירת עריות לבד יעמדו בארץ כי גם יש מצות אחרות שעליהם להתקיים בארץ.

קדשים תהיו מכל אשר הזהרתי אתכם בסמוך.

קדושים כתיב ויגבה ה' צבאות במשפט אימתי נעשה הקב"ה בעולמו גבוה כשיעשה המשפט באו"ה שנא' נצב לריב ה' אמר הקב"ה עד שלא בראתי את עולמי היו מה"ש מקלסין אותי בישראל ומקדשים אותי בכם והם אומרים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כיון שנברא אדם אמרו המלאכים רש"ע וזהו שאנו מקלסין אותך בשמו א"ל לאו גנב הוא שנאמר ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר וכשבא נח אמרו לפניו זהו אמר להם זה שכור שנאמר וישת מן היין וישכר עמד אברהם אמרו לו זהו אמר להם לאו זה אוהב לשונאי וכן ליצחק עד שבא יעקב אמרו לפניו זהו אמר להם הן וכה"א לא יקרא שמך עוד יעקב כ"א ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל ויקראו כל ישראל על שמו שנא' ישראל אשר בך אתפאר וא"ל הקב"ה לישראל הואיל והתקדשתם בשמי עד שלא נברא העולם היו קדושים כמו שאני קדוש. משל למלך שקדש אשה א"ל הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כך הקב"ה אמר למשה לך קדש את העם למה כי קדוש אני:

דבר אל כל עדת בני ישראל א"ל הקב"ה זכיתם אתם נקראים עדת קדושים לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה שנא' עד מתי לעדה הרעה ומה ראה לו' הפרשה זו לכל העדה למה לא דבר להם כשאר פרשיו' לפי שבזאת הפרשה כלולות כל הדברות כתי' אנכי ה' אלהיך וכתי' אני ה' אלהיכם כתוב בדברות לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכאן אל תפנו אל האלילים לא תשא לא תשבעו בשמי לשקר שמור את יום השבת לקדשו את שבתותי תשמורו כבד איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח. לא תעמוד על דם רעך לא תנאף מות יומת הנואף והנואפת לא תגנוב לא תגנובו לא תענה לא תלך רכיל לא תחמוד לא תעשוק הרי כל הדברות כלולות ולפי' כתיב אל כל עדת בני ישראל:

שאלו המינים את ר' שמלאי מהו שאמר הפסוק כי אלהים קדושים הוא ואיך אתם אומרין שהוא רשות א' הרי שתי רשויות מן הפסוק הזה א"ל שוטים שבעולם אלו אמר כי אלהים קדושים הם יפה אתם אומרים ומהו שאמר כי אלהים קדושים הוא א"ר ברכיה בר' ישעיה שהוא קדוש בכל מיני קדושות וכל מעשיו בקדושה דיבורו בקדושה שנאמר אלהים דבר בקדשו דרכיו בקדושה שנאמר אלהים בקדש דרכך הליכותיו בקדושה שנא' הליכות אלי מלכי בקדש חשיפת זרועו בקדשה חשף ה' את זרוע קדשו קילוסו בקדושה שנא' מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש קדוש בכל מיני קדושות:

קדשים תהיו כי קדוש אני. ונאה לקדוש שיהיו משרתיו קדושים; כי אין מושל קדוש יכול לסבול סביביו משרתים אלא אם כן קדושים, דכתיב: משל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, הא לדבר אמת כל משרתיו צדיקים, שכל אדון כדומה [לו] וכל שכן מלך מלכי המלכים שראוים להיות קדושים:

בפרשה הזאת ספקות: הספק הא' מה קשור יש לאלו המצות זו אצל זו שהתחיל בקדושת ישראל שאמר קדושים תהיו וסמך לזה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ואח"כ אמר אל תפנו אל האלילים ואחר כך אמר דיני קרבנות שאמר וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ואחכ"א ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ואחכ"א לא תגנובו ואחכ"א לא תקלל חרש ואחז"א לא תעשו עול במשפט ואחכ"א לא תלך רכיל ואחז"א את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים ואחז"א דין שפחה נחרפת לאיש ואחז"א דין ערלה וערלתם ערלתו את פריו ואחז"א לא תאכלו על הדם ואח"ז לא תקיפו פאת ראשכם ושרט לנפש ואח"ז אל תחלל את בתך להזנותה ואח"ז את שבתותי תשמורו ואח"ז אל תפנו אל האובות מפני שיבה תקום ואחכ"א ואיש אשר ינאף. ויש לשאול שאלו המצוות רחוקות זו מזו בענייניהם וכל התורה כולה יש לה סדר נאות וחשוב ומה קישור יש לאלו המצות אלו עם אלו ואפילו אדם בעל שכל מסדר דבריו זו עם זו בסדור היותר נכון בעיניו זהו הספק הא': הספק הב' לא לבד אין להם קישור אבל סמוכות זו לזו הפך הראוי שכשאמר איש אמו ואביו תיראו היה ראוי שיסמוך אליו מפני שיבה תקום והדרת פני זקן שהוא מעניינו וכשאמר אל תחלל את בתך להזנותה היה ראוי שיסמוך אליו ואיש אשר ינאף את אשת איש שהוא מעניינו ולא עשה כן וכן שפחה נחרפת שהוא מעניינו: הספק הג' לחז"ל שאמרו שבכאן הזהיר על י' דברות כיצד אני ה' כנגד אנכי ה' אלהיך איש אמו ואביו תיראו כנגד כבד את אביך. ואת שבתותי תשמורו כנגד זכור את יום השבת אל תפנו אל האלילים כנגד לא יהיה לך לא תגנובו כנגד לא תגנוב. ולא תשקרו ולא תלך רכיל כנגד לא תענה ברעך. ולא תשבעו בשמי לשקר כנגד לא תשא לא תעשוק את רעך כנגד לא תחמוד אל תחלל את בתך להזנותה ואיש אשר ינאף כנגד לא תנאף לא תעמוד על דם רעך כנגד לא תרצח. ויש להקשות על זה ג' ספקות: הספק הא' למה חזר בפרשה הזאת י' דברים אחר שהזכירם במתן תורה: הספק הב' למה לא סדרם כסדר שכתובים שם במתן תורה: הספק הג' למה שינה בכולן שכנגד לא יהיה לך אמר אל תפנו וכנגד זכור את יום השבת אמר את שבתותי תשמורו לא תשבעו בשמי לשקר כנגד לא תשא וכן בכולן שינה ומה תועלת בשינוי: הספק הד' ג"כ לחז"ל שאמרו סמך שמירת שבת למורא אב ואם שאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם אם יאמר לך לחלל שבת אל תשמע להם ויש להקשות א"כ למה אמר זה במצות שבת ולא בכל המצות שהיה ראוי שידבר דרך כלל בכל המצות איש אמו ואביו תיראו ואת כל מצותי תשמורו. ונשיב בראשונה לספק סידור אלו המצוות וקישורן שהיא הספק הא' וגם קצת מהספקות הנזכרות והוא בשנקדים הקדמה והיא שמה שצוה קדושים תהיו אינה מצוה פרטית על העריות אלא על כל התורה כולה וזה לפי שהתורה אסרה קצת מאכלים והם המאכלות האסורות והתירה האחרים וכן אסר יין נסך והתיר שאר יינות ולזה יאכל אדם הרבה מאד וימלא גופו מבשר ויין ויהיה זולל וסובא וכן אסר העריות והתיר אשתו ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול ויהיה נבל ברשות התורה ולזה צוה בכל התורה בענין האכילות והביאות המותרות וכיוצא בהן קדושים תהיו כאז"ל קדש עצמך במותר לך וכן כתב הרמב"ן ועל זאת ההקדמה אומר לפי שיש אדם שצריך המשל לאכול כ' דרהמין של בשר וזה יספיק לו ואם יאכל יותר יחלה ויש מי שצריך מ' דרהמין ואם יאכל פחות יחלש וכן כל האנשים והבחורים והנערים לזה צריך הרבה ולזה יספיק מעט וזה כפי רוב החום הטבעי ומיעוטו וזה מי יתן קצבה א"א שאלו הם פרטים והפרטים הם בלתי בעל תכלית ולא תקיף בהם הידיעה כמו ברפואה שאין אומרים ברפואה אלא מי שיש לו קדחת דמיית יוקז ואין אומר שם כמה אוקיות יוציאו מדם של ראובן צריך ה' ולשמעון ד' וללוי ג' וזה נשאר לאומד הרופא וא"כ מי ידע לתת קצבה לזה סמך לקדושים תהיו איש אמו ואביו תיראו שאביו ואמו ידעו הקצבה ויצוו עליו כמה יאכל וישתה שאם יתנו לו שתי אוקיות לחם ויקיאנו או יוזק בו ידעו שיספיק לו אוקיא ואם יתנו לו אוקיא ויחלש ידעו שצריך יותר וכן בשתיה ובכל הדברים וסמך לאיש אמו ואביו תיראו שמירת השבת לומר שאע"פ שאביו ואמו יזהירו לבן שיאכל מעט וכמו שכתב בן סינה בראשון באופן ג' שצריך שיהיה באצטומ' שארית תאוה לאכול ולא יאכל כדי שביעה וחז"ל גם כן הזהירו בזה לזה סמך לזה ואת שבתותי תשמורו לומר שאע"פ שגם בשבת לא יאכל הרבה מאד שלא יחלה אפ"ה יאכל וישתה יותר בשבת משאר ימות החול כדי לענג השבת וג"כ הוא סמוך לקדושים תהיו לומר אע"פ שצויתי קדש עצמך במותר לך עכ"ז תענג השבת באופן שלא יזיק לך וסמך אל תפנו אל האלילים לשבת לומר שאע"פ שהאיצטגנינים אומרים שמי שרוצה להביא עליו שפע שבתאי שהוא כוכב שבת צריך שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בשבת וילבש שחורים אני מצוה אל תפנו אל האלילים אלא את שבתותי תשמורו וקראת לשבת עונג וסמך לזה זבח שלמים לומר לפעמים צריך שיאכל כדי שביעה או יותר כדי שלא יבוא לידי נותר או ירצה אל תפנו אל האלילים שהם ע"ז ולפי שהע"ז צריך שיזבחו עובדיה זבחים בעת א' ולא באחרת וכן האכילה בשעה ידועה לפי שאין לע"ז מעלה בכל השעות אלא להקב"ה לכן וכי תזבחו זבח שלמים בשעה שתרצו תזבחוהו פירוש באותו הזמן שצוה הקב"ה וכן האכילה לשני ימים ולילה א' ביום זבחכם יאכל וממחרת ובזה מתוקן מלת לרצונכם שנדחקו בו כל המפרשים ובעבור שיש דברים שצריך להניח בהם פאה אבל בשלמים א"א להניח פאה או דבר שדומה לפאה שיהיה נותר לזה סמך לשלמים ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך כלומר בשלמים לא תניח כלום אבל בקוצרכם לא תכלה פאת שדך ולפי שמי שאינו מניח פאה בשדה הוא כמו גוזל לעני כאז"ל אל תגזול דל כי דל הוא וכי מה יגזלו מן העני שאין לו והשיבו מתנות עניים מי שלא נתנם להם גוזל אותם לכן סמך לזה לא תגנובו ואחשוב עוד שמה שסמך לא תגנובו ללא תכלה לפי שמי שאינו נותן צדקה לעני הוא סבה שיגנוב וז"ש יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע פירוש במה שיחוס מלך המשיח על דל ואביון מושיע נפשיהם שאם לא יחוס עליהם יבואו לגזול ולגנוב ולעשות אונאה לאחרים וז"ש מתוך ומחמס יגאל נפשם פירוש משלא יעשו דל ואביון תוך וחמס יגאל נפשם ובעבור שהגנב מכחש ומשקר ונשבע לשקר ואומר לא גנבתי לכן סמך לזה ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר וסמך לזה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר שגם זה גוזל לעני היום שלא פרע לו בלילה דמיירי בשכיר יום שחייב לפרוע לו בלילה ששכיר יום זמנו כל הלילה ולזה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר שהלילה שעברה היא זמנו ולפי שכשבא השכיר לתבוע ממנו שכר פעולתו הרבה פעמים מקלל לו בעל הבית לכן סמך לזה לא תקלל חרש ולפי שכשאינו פורע בעל הבית לשכיר וגם מקללו הוא סבה שהשכיר יכה אותו לכך סמך לזה ולפני עור לא תתן מכשול ולפי שהדיין שמטה הדין גוזל לבעל דין לזה סמך עם הגזל לא תעשו עול במשפט או לפי שלפעמים הבעל דין הוא כחרש ועור שאינו יודע אם אמת מה שהדיין דן כשחייב אותו לזה סמך לחרש ועור לא תעשו עול ולפי שמי שמטה הדין הוא לא' מד' סבות או בטבע ומערכה כמי שרואה שנים שוחקים בקוביא וחפץ שירויח א' מהם ואף אם אין מכיר להם כן בטבע חפץ הדיין שיהיה זכאי פלוני לז"א לא תעשו עול. הב' מפני רחמנות מן העני אמר לא תשא פני דל. הג' מפני חנופה לעשיר אמר ולא תהדר פני גדול. הד' מפני שהוא רעהו וחבירו לז"א בצדק תשפוט עמיתך ולפי שכשהדיין פסק הדין אומרי' הרכילים למי שחייב הדיין עול עשה לך הדיין לכן סמך לזה לא תלך רכיל שהרכילות דומה ללשון הרע ולפי שהרכילות אמרו חז"ל שהורג לאומרו ולמקבלו ולמי שנאמר עליו לזה סמך לו ולא תעמוד על דם רעך או הכוונה לא תלך רכיל אבל לפעמים צריך שתהיה רכיל שאם שמעת מראובן שרוצה לילך להרוג לשמעון לך ותאמר לשמעון לפי שישמר ממנו והרכילות בזה טוב ומצוה שתלך רכיל ולפי שמהרכילות נמשך שנאה לכן סמך לזה לא תשנא את אחיך ואמר בלבבך כלומר באומד דעתך לומר זה ההיזק שבא אלי ודאי פלו' עשה לפי שהוא שונא לי הוכח תוכיח את עמיתך ואולי יתן לך תשובה באופן שלא תשא עליו חטא פירוש לא תשא עליו משא חטא ואמר לא תשנא לו אם חטא לך במרד ובפשע לא תשנא את אחיך ואם חטא לך במזיד לא תקום ולא תטור ואם חטא לך בשוגג ואהבת לרעך כמוך ואמר על כולם אני ה' פי' אם מחלת לרעך אלו הג' מיני עונות אני אמחול לך אלו הג' מיני עונות ואם לא תמחול גם אני לא אמחול לך כאמרם ז"ל נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע ולפי שהרכיל מערבב ערבוביא לכן סמך לזה את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים עוד לפי שהרכיל אתה חושב שהוא אוהב שלך והוא אויב שג"כ הולך לומר רכילות ממך לאחר והוא כחמור שהרכיבוהו על סוסיא שהולד לא תדע מהו אם הוא סוס או חמור וגם הרכיל לא תדע אם הוא אוהב או שונא ולפי שגם שפחה חרופה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין היא עצמה כלאים שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין וגם לפי שהנותן לה קידושיה אם המקדש ישראל הוא כלאים עמה שהיא חציה שפחה והוא אינו עבד כלל ואם המקדש עבד הוא כלאים עמה שהוא עבד כולו והיא חציה בת חורין ולכן אינה יכולה להנשא לשום אחד מאלו וא"כ היא נושאת חרפה מכל האנשים בין מעבד בין מבן חורין שאין מי שירצה לישא אותה שקודם לכן שהיתה שפחה היתה מותרת לעבד ועתה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין היא אסורה לכל ובזה יתיישב מלת נחרפת שרש"י פי' מיועדת ואין לו חבר במקרא אבל לפי דעתי יש לו חברים רבי' במקרא כי נחרפת מלשון חרפה כמשל הדיוט פלוניתא כעורה לא נשואה ולא אלמנה וסמך ללא תשנא לא תקום שמן השנאה בא נקימה ונטירה וסמך ללא תקום ענין ערלת האילן לפי שהיהודי מיד רוצה להנקם במהירו' לכן סמך לזה ג' שנים יהיה לכם ערלים ולא תאכל הפרי מיד עד ג' שנים לומר שצריך מתון בדברים ולפי שעובדי ע"ז עושים הקטורת כשנוטעים האילנות לשימהר לתת פריו וזה דרך טבע מזיק לאילן לפי שכשממהרים קודם זמנו להוציא פריו מתכחש האילן כמו שאומר בספר ראשון לנ' סינא אופן ג' שהיונק אם מהרוהו לשילך קודם זמנו יחלשו אבריו ונ"ל שלז"א להוסיף לכם תבואתה הכוונה אפילו דרך טבע יוסיף התבואה אם לא תעשה כמו שעושין עובדי ע"ז שכשיהיו ג' שנים ערלים יתוסף התבואה באילן ואמר אני ה' לומר גם דרך השגחה אני ה' אוסיף התבואה וגם בלשון להוסיף לכם תבואתה נדחקו המפרשים ובזה שפירשתי מיושב כהוגן ולפי שזה מנהג עובדי ע"ז סמך לזה לא תאכלו על הדם שגם זה מנהג עובדי ע"ז כמו שכתב הרמב"ם במורה ולפי שיש עובדים למזלות לזה סמך לזה אל תחלל את בתך להזנותה לפי שאומרות הזונות המופקרות כדי לכסות בושתן זה היה מזל ומערכת שלי שאהיה זונה וגם בעבור זה סמך לזה אל תפנו אל האובות שגם היא ע"ז וזה הוא קישור כל אלו המצות שהיו נראים בלתי מקושרות ונפרדות אלו מאלו ומרוחקות כרחוק מזרח ממערב ובזה הותרו הב' ספקות הראשונות. ונשיב לספק הג' לחז"ל שנחלק לג' ספקות עם הספק הב' מהג' ספקות והוא שלא סדרם כאן כסדר שכתובים שם במתן תורה בהיתר השתי ספקות שהותרו הותר ג"כ זאת והוא שלסבת הקישור שנתתי הוצרך שלא לסדרם כסדר הכתובים במתן תורה אבל לספק הא' מאלו הד' שהוא למה חזר י' דברות בזאת הפרשה שנראה כפל וכן הספק הג' למה שינה בכולן נ"ל החידוש שחידש הוא אם אנכי דעשרת הדברות לא אמר בו שנדמה אליו ברוך הוא ובכאן חידש שנדמה לשי"ת קדושים תהיו כי קדוש אני ה' ולפי שאמ' שם כבד את אביך ואת אמך הייתי אומר דוקא אם הבן קטן או אינו חשוב אבל אם הבן גדול או נכבד וחשוב מאביו לא לז"א איש אביו ואמו תיראו אפילו שהוא גדול וחשוב תירא ממנו ותכבדנו ולא עוד אלא אפי' שבית אביו אינה מסודרת כראוי שאמו יותר חשובה מאביו עכ"ז איש אמו ואביו תיראו שבעבור זה הקדים אמו לאביו ולפי שאמר שם זכור את יום השבת אמר בכאן ואת שבתותי תשמורו לא שבת אחד בלבד אלא כל השבתות ולפי שאמר שם לא יהיה לך חידש כאן אל תפנו אל האלילים פירוש אפילו לאמצעיים והוא נגזר מן רופאי אליל פירוש אמר איוב לחביריו כמו שהעושה הצלם אינו עושה כלום מן האיברים הפנימיים אלא חיצוני הגוף כן אתם אינכם יודעים דברים פנימיים אלא החיצוני והשטחי או ירצה שהרופא שאינו בקי עושה חקירה מהחולה מה צוה רופא פלו' ולומד וגם ירצה שעושה חקירה קודם שילך לבית החולה כשהוא מסוכן אם מת שאין חכמתו מגעת לזה וז"ש רופאי אליל מלשון אלילים שהוא תרגום מרגלים וכן האמצעיים עושים חקירה מהש"י ומשפיעים לעובדיהם ולז"א אל תפנו אל האלילים ולפי שאמר בי' הדברות לא תגנוב והוא בגונב נפשות דבר הלמד מעניינו שהוא סמוך ללא תרצח לא תנאף אמר כאן לא תגנובו שהכונה בממון ולזה דיבר בלשון רבים בכאן ושם לשון יחיד שיותר רבים הם גונבי ממון מגונבי נפשות ולפי שאמר שם לא תענה ברעך עד שקר שהוא בפני הדיין אמר כאן לא תשקרו איש בעמיתו לומר אפי' עם חבירך לא תשקר ולפי שאמר לא תשא את שם ה' הייתי סבור דוקא שם ה' לזה אמר בשמי כגון אהיה שדי צבאות וכל השמות שאינם נמחקים ולפי שאמר שם לא תרצח אמר כאן לא די זה אלא שימחה ביד הרוצח ולז"א ולא תעמוד על דם רעך וכן לא די שלא תנאף אבל ג"כ צריך שלא תהיה סבה שבתך תהיה זונה וגם תמחה בידה ולפי שאמר שם לא תחמוד מה שיש בבית רעך אמר כאן גם מה שיש בביתך מאחרים לא תחמוד וז"ש לא תעשוק את רעך. ולספק הד' שעשיתי לחז"ל למה אמר את שבתותי תשמורו שהיה ראוי לומר ואת כל מצותי תשמורו אחר שאמרו שסמך שמירת שבת למורא אב ואם לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם אם יאמרו לך לחלל שבת אל תשמע להם ומאחר שזה הדין הוא כן בכל המצות למה פרט כאן שבת. התשובה לפי שהשבת מורה חידוש העולם והוא חידוש כולל לכל העולם ומה שהוליד האב לבן הוא חידוש פרטי שזה האב חידש לזה הבן והמציאו והוציאו לעולם והייתי אומר אם יאמר אבי שאחלל שבת אשמע לו שיותר חשוב החידוש הפרטי מהחידוש הכולל ולא נחוש לסבות כוללות לזה הוצרך לומר ואת שבתותי תשמורו אבל בכל שאר המצות פשוט הוא שנחוש לאבינו שבשמים יותר מלאב הגשמי:

אל כל עדת וגו׳. טעם אמרו ״אל כל״, אמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים: לפי שפרשה זו רוב גופי התורה תלויים בה, נאמרה בהקהל. והגם שכל מצוה ומצוה ממצוות התורה היה משה אומרה לכל ישראל, כאמור בבריתא, הובאה בערובין נד:, תרץ הרב רבי אליהו מזרחי שהיו נכנסים כת אחר כת, מה שאין כן בפרשה זו שנכנסו יחד, עד כאן. וקשה לדבריו, אם כונתו באמרו שהיו נכנסים כת אחר כת על ישראל שהיו באים אחר הזקנים, אם כן משה היה אומר יותר מחמשה וששה פעמים, ולפי חשבון הפעמים שמנה התנא שם שיש ביד כל אחד ארבע אינו משמע כן, שכתבו וזה לשונם: נכנסו כל העם וכו׳ נמצאו ביד אהרן ארבע. ואם כונת הרב באמרו ״כת אחר כת״ הוא על כת של אהרן, ונדב ואביהוא, וכת של הזקנים וכו׳, שבשאר הצוויים היו נכנסים זה אחר זה, וכאן נכנסו יחד אהרן, נדב ואביהוא והזקנים והישראלים, הנה במה שנעמד על עקרן של דברים, למה משה נהג בכל המצוות בסדר זה, ולא היה שונה לכלם יחד ארבע פעמים, ונמצאו לכל אחד מישראל ארבע פעמים מפי משה, שהוא יותר טוב מלשמע הארבע פעמים פעם ממשה ושתים ושלש פעמים מזולתו? אלא הטעם הוא לאחד משני דברים: או לעשות כבוד להדרגת ישראל – כבוד לאהרן, כבוד לבניו, כבוד לזקנים ואחר כך לישראל; או לצד שכל אחד למד בפני עצמו מפי משה, כשיחזר אהרן לבניו וכשיחזרו בניו לזקנים והזקנים לישראל, מאמצעות זה יהיה נכר ונרגש אם יש השתנות בנשמע בין הכתות כשיחזרו הדברים זה לזה, מה שלא היה הרגש זה אם היו כלם שומעים מפי משה הארבע פעמים, ודבר זה ישכל בלב שומע. אם כן לשתי הדרכים יותר נכון לעשות בסדר זה גם במצוה זו, בין לטעם לעשות כבוד לאהרן וכו׳, למה יגרע כבוד אהרן וכו׳ כאן, בין לטעם שיכון הדברים לשומעים, אדרבה כאן יצטרך להיות הדבר יותר לצד שהם גופי התורה. ואם לצד שיאמר משה המצוה בדרך כללי לכל ישראל, הלא גם בסדר הראשונות ישנו לבחינה זו שישנו לדבורו של משה כללי לכל ישראל כשנכנסין כל ישראל ושונה להם משה במעמד גם אהרן ובניו והזקנים, ואם כן מה כעור בסדר הרגיל שצוה ה׳ לשנות, שאין זה אלא גרעון?

אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים, וכאן צוה ה׳ שידבר לכל עדת ישראל, אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקבצים במתן תורה. ובסמוך יתבאר הכתוב באפן אחר:

ואמרת אליהם. טעם שכפל לומר ״ואמרת״ לדבריהם זכרונם לברכה (ויקרא רבה כד; תורת כהנים) שאמרו כי לצד שרוב גופי התורה וכו׳, לזה עשה בה גם כן כסדר נתינת התורה שדבר בה רכות וקשות (שמות יט:ג): ״כה תאמר וגו׳ ותגד״, ואמר דבר לשון קשי, ואמרת אמירה רכה, ובסמוך יתבאר הכתוב באפן אחר.

קדשים תהיו. צריך לדעת מה הוא המכון של מצוה זו. ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שצוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין לט:): ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב ״קדשים תהיו״ במצות עשה בבא עברה לידו שיתרחק מעשותה, ובזה קים מצות עשה שנצטוו במאמר קדשים תהיו, והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדשים, לומר שכל המקים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה פכ״ד, ירושלמי יבמות פ״ב ה״ד) גם כן. ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו שמצוה ״קדשים תהיו״ היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. גם בזה יתישב טעם כפל ״דבר ואמרת״, כי יש כאן דבור קשה בערך העובר שיוסיף ענש עשה, ויש כאן מעלה וכבוד למקימו שיקרא קדוש. ואולי כי דוקא בני ישראל הוא שישנם בבחינה זו מה שאין כן אמות העולם, לו יהיה שיפרש אדם עצמו מבחינות העריות האסורות לו או אפלו שאינם אסורות, אף על פי כן משלל הוא מבחינת הקדשה, ולזה אמר אל וגו׳ בני ישראל. ובסמוך יתבאר באפן אחר.

כי קדוש אני וגו׳. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה, וכי יתחיב הדבר ליציר כפיו להדמות לקונו, והלא הרבה הדרגות ישנם באלהי ישראל ואינם משגים בישראל. ואם כונתו לומר טעם הצווי שהוא חפץ בדבר לצד אלהינו קדוש חפץ שגם עובדיו יהיו כמו כן ולא טעם המתחיב, ועד עתה אין אני יודע למה יתחיב הכתוב לתת טעם.

ורבותינו זכרונם לברכה נראה שמקושיא זה הרגישו, ודרשו בתורת כהנים וזה לשונם: אם אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי, עד כאן. וכפי זה תהיה כונת כי קדוש וגו׳ הודעת תועלת הנמשך, והודעת הפכו כמו שסים שם התנא: ואם אין אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קדשתם אותי, עד כאן. ואולי כי גם לזה כון בכפל ״דבר ואמרת״, לקשי הנמשך אם לא יקדשו עצמם, ולרוממות הנסבב אם יקדשו עצמן:

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך, כי לצד שצוה ה׳ על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והוא תאוה השולטת על הרצון, וכבר כתבתי בפרשה הקודמת בפסוק (ויקרא יח:ב) ״כמעשה ארץ מצרים״ וגו׳, כי בחינה זו אין יכלת באדם לשלט עליה אלא בגדר הרחוק בבחינת החושב. ומעתה, לצד שצוה ה׳ במקומו לקים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש, יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה׳ עליהם. ואם כן ממה נפשך: יעשה מצוה ״דרך גבר בעלמה״ (משלי ל:יט) לקים מינו – הנה הוא משלל משמירת העריות; ימנע עצמו ממין זה כל עקר – הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום.

אשר על כן בא מאמר ה׳ כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש קדשים תהיו, פרוש, שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותה, פרוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר, אלא יעשה הדבר בקדשה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית ומכניס תפלין בזרועו, וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם זכרונם לברכה (נדרים כ:) יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו.

ולצד שיאמר אדם, איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעה טעם הדבר, ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה, כי הרגשתו גדולה ומעוררת כל החושים וההרגשות, וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר, ואם כן חזרנו לחששא הראשונה, לזה אמר כי קדוש אני ה׳ אלהיכם, פרוש, על דרך אמרם זכרונם לברכה (תיקוני זוהר ע) כי כל העושה מצוה אחת, שמו יתברך הוי״ה שורה על איבר שבו עשה המצוה, כי תבת המצוה בו רמוז שם, מ״צ בא״ת ב״ש י״ה, ואותיות ו״ה הרי הוי״ה, וכבר כתבתי במקומות אחרים (ויקרא יח:ד) טעם שחצי השם בא״ת ב״ש וחצי נגלה. ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי״ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה, והוא אמרו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם, דקדק לומר אלהיכם לרמז אל דבקות ה׳ במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה, על דרך אמרו ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם״. ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל, לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו, גם כפל ״ואמרת״ לרמז מעלה זו.

עוד ירצה באמרו כי קדוש אני וגו׳, פרוש, לצד שיש מאמרו יתברך בתורה שעם בני ישראל הם דבוקים בהקדוש ברוך הוא, דכתיב (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים״ וגו׳, ועל ידי עבדיו הנביאים כתוב לאמר (ירמיה יג:יא) ״כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל״. מעתה בא הקדוש ברוך הוא בטענה הנשמעת ואמר קדשים תהיו, והטעם כי קדוש אני, ואם תאמר, ומה לתבן את הבר, לזה אמר ה׳ אלהיכם, כאן רמז השראת שכינה בדבקות לה׳ כאמור בפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם״:

עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב וההסתכלות ושאר דקדוקי התיעוב אשר רבו, וכבר רמזו מהם רז״ל (ברכות סא.) כגון המרצה מעות מידו ליד אשה וכו׳, כמו שדרשו בפסוק ״יד ליד״ וגו׳ (משלי יא:כא), וכאן צוה ה׳ על הדברים ההמה וכיוצא בהם, שצריך להרחיק עצמו מהכעור ומהדומה לדומה לו כדי שלא יבא להכשל אפילו בדקדוקים ההם, וכמאמר הזהר בפסוק ״אל תפנו אל האלילים״, והוא מה שצוה במאמר ״קדשים תהיו״, לבל יבא לידי החושב ותהיה נשללת מהם בחינת הקדשה, כמאמר הכתוב (דברים כג:יא) ״לא יהיה טהור מקרה לילה״. ולצד שיאמר אדם, הלא דבר זה אינו ברשותי, שהגם שאשמר עצמי ביום, אף על פי כן בלילה אין הדבר תלוי בידי, לזה אמר כי קדוש אני ה׳ אלהיכם, וכיון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטמאה מגשת לאיש הישראלי, זולת אם אדם יחשב בבחינת הרע, אז שולל ממנו השראת שכינה ושורה עליו בחינת הרע והוא ההדרוקן המכסה פני איש רע, ואז יבא לידי קרי בלילה.

עוד ירצה על זה הדרך: קדשים תהיו לשון עתיד, פרוש אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדשה אשר יכנס עדין ישנו בגדר הכנסת שער אחר למעלה ממנו, כי אין שעור להדרגות הקדשה המזמנת לכל הרוצה לטול את השם. וצא ולמד ממדרגות הנביאים זו למעלה מזו, ומשה עולה על גביהן, ואולי שיכול להיות הדרגה גדולה ממשה, והוא מדרגות מלכנו משיחנו המעטר בעטרי עטרות, כמובן מפסוק (ישעיה יא:ב) ״ונחה עליו רוח ה׳״ וגו׳, ולדברי רז״ל (במדבר רבה פי״ט, דברים רבה פ״ב) כי משה שהיה הוא הגואל העתיד, וכמו שהארכנו בפרושן של דברים במקומן, אם כן אין שעור וגבול להדרגות הקדשה. לזה אמר תהיו כי מצוה זו אין לה הפסק ותמיד ישנה בגדר מצוה זו להיות קדושים.

ונתן טעם לדבריו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם, שאין שעור אל קדשתו יתברך, וחפץ ה׳ בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדשה, ומעתה דון בדעתך ההדרגות אשר תבא בהם.

עוד ירצה בנתינת הטעם כי קדוש וגו׳, פרוש, ולפי ערך גדלת קדשתו יתברך צריכין להתקדש, כי לצד שאנו מכינים עצמינו להשראת שכינה על ראשינו, צריכין לשער גודל קדשתו יתברך כדי לעשות המוכן לדבר, כי אינו דומה המאכסן בביתו הדיוט, למאכסן שר וגדול, וקל וחומר מלך, וקל וחומר בנו של קל וחומר מלך המלכים, וקל וחומר וכו׳ מלך העולם אשר לו המלוכה, שכל מה שיעשה עדין ישנו בקום עשה כי אין שעור די להצריך עשות, ולזה אמר כי קדוש אני ה׳ אלהיכם, פרוש, ולערך קדשתי אני מצוה שתכינו עצמכם בכל יכלת המשג.

ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב:): אם הראשונים כמלאכים וכו׳ ואם הראשונים אנשים וכו׳, הראת לדעת כמה צריך אדם עשות בהתקדשותו. וצא ולמד כמה היו משתדלים בעבודת ה׳ הראשונים, ממעשה רבי אלעזר בן עזריה (שבת נד.) שיצתה פרת שכנתו ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, הגם כי כפי דעתו היה מתר, ואמרו בירושלמי (שבת פ״ה) שהשחרו שניו בתעניות על הדבר ההוא. ולזה כון באמרו דבר לשון קשי לצד הפלגת הצווי. ולצד בחינת המשג אמר ואמרת. ואמר אל כל עדת בני ישראל לבל יאמר אדם שאין מצוה זו הגדולה לכל איש ישראל, ולא דבר הכתוב אלא ליחידי סגלה, לזה אמר אל כל עדת וגו׳, שכלם ישנם בגדר מצוה זו, והוא מאמרם זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו, רמב״ם הלכות תשובה ה): יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו.

עוד ירצה קדשים תהיו כמלאכים הנקראים קדושים, ככתוב (דניאל ח:יג) ״ויאמר אחד קדוש״, והוא על דרך אמרו (תהלים פב:ו) ״אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם״, ולצד שהקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בתוך בני ישראל ועשאם בני פלטין שלו במקום המלאכים, וצא ולמד מה שאמרו בספר הזהר (זהר ח״ב קמ:) על זמן שהשרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בתחתונים, כמה היתה הרגשת בני עליון על שבחר ה׳ באוכלוסי ישראל יותר מאוכלוסי המלאכים, ולזה צוה ה׳ את אוכלוסיו המבחרים שהן הנה מלאכיו, ולהם יקרא קדושים, וכשנכנסתם בגדר זה להיות אוכלוסי במקום המלאכים צריכין להיות קדושים. ורמז פרט זה שנכנסו במקום אוכלוסת המלאכים באמרו ה׳ אלהיכם:

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. פרט כל עדת כי אין עדה פחות מי' ואין דבר שבקדושה פחות מי' ע"כ אמר כאן דבר אל כל עדת בני ישראל אל כל עדה ועדה שיהיו קדושים על ידי שהם מותרים לכל דבר שבקדושה אשר בו מקדשים שמו ית' ז"ש כי קדוש אני.

והקדים לפרשה זו ענין קדושת ישראל, כי כמ"ש קודם מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כך בפר' זו נרמז כל י' הדברות כדאמר ר' לוי (עיין בויק"ר כד ה) ע"כ הקדים הקדושה לחבב עליהם המצות לומר שעל ידיהם יזכו למעלת הקדושה, ואל תאמר שהקדושה מילתא זוטרתא היא כי קדוש אני, הקטון בעיניכם לדמות הצורה ליוצרה כביכול. ורז"ל אמרו (ויק"ר כד ו) כ"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, וכבר ידעת שלשון גדר מורה על הדבר המותר מצד הדין ועושין סייג וגדר להתרחק מן האיסור, ע"כ אמרו שכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה כי כל קדושה היינו אף בדבר המותר, כמ"ש רז"ל (ספרי ראה קב) קדש עצמך במותר לך. וקדושת הנזיר יוכיח ע"כ אמרו במקום שנזכר גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכן במ"ת אל תגשו אל אשה דהיינו במותר להם ע"כ קראם גוי קדוש. וכן כאן נאמר לא תקרבו לגלות ערוה קריבה המביאה לידי ג"ע והוא גדר וסייג לערוה, וכן אשה זונה וחללה מדברים המותרים לישראל והכהן צריך גדר וסייג לאסור לו אף המותר לישראל כדי לקדשו בקדושה יתירה.

ומ"ש קדושים תהיו, יש במשמעותו לשון ציווי, ולשון הודעת הענין, כמו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שהוא הודעת הענין, כך הודיע להם הקב"ה מתן שכרן של הגדורין מעריות שע"י זה יהיו קדושים לאלהיהם.

דבר וגו׳. הפסיק הכתוב בין אזהרה דעריות לפ׳ עונשין במצות הללו היינו משום שבא ע״ס ראש פ׳ עריות. שאחר שהקדים כמעשה א״מ לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כתיב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו וגו׳. ואח״כ פירש הכתוב ממה שהזהיר שלא יעשו והוא כל אזהרות דעריות שבהם פרצו במצרים ובכנען אם מצד התאוה או מצד החק כמש״כ. עתה בא המקרא לפרש משפטי ה׳ וחקותיו להנהיג הליכות ישראל בהם:

קדשים תהיו. כלפי מעשה ארץ מצרים וכנען בתאותם לפרוץ אפילו כל חק בא המצוה על כל עדת ב״י להיות גדור מן התאוה אפילו מה שהוא נגד שכל אנושי לבד וכמש״כ הרמב״ן בפי׳ מ״ע זו שהוא להיות פרוש ממותרות הרבה אפילו במותר. והקדים הכתוב כאן אל כל עדת בני ישראל באשר אין פרישת כל אדם שוה ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדומה וכ״כ הה״מ שלהי הל׳ שכנים יע״ש מש״ה כתיב דמכל מקום הכל מוזהרים איש לפי ערכו. משא״כ כל המצות הדבר ידוע שהכל שוים:

א ואם תאמר והא כל התורה כולה שנה משה לישראל כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא. ויש לומר דפרשה זו נאמרה להן בהקהל נשים וטף דכתיב כל עדת בני ישראל כדכתיב בפרשת וילך הקהל את העם האנשים והנשים והטף אבל שאר פרשיות משה לא שנה אלא לאנשים. עוד יש לומר דמשה שנה להם כתות כתות זו אחר זו אבל פרשה זו היה במעמד כל ישראל ונפקא מינה שאינם יכולין לומר אי אפשי במצוה זו דיש לי לשאול עליה ומה שלא שאלתי מיד למשה לפי שלא היו שם כל ישראל ומשום הכי היו כל ישראל ביחד שלא יכולין לומר כזה:

ב דהא אין קדושה שייך אלא במה שהם פרושים ונבדלים מן העמים במעשה כגון בציצית ותפילין ושאר מצות עשה אבל בשב ואל תעשה אין ניכר שום פרישות. ומתרץ הוו פרושים וכו' רוצה לומר דקאי אפרשה של עריות דלעיל. ומן העבירות דנקט רש"י רוצה לומר נמי עבירות של עריות: