ויקרא יט, כו

לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג א) אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חלין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:

לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחלדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:

ולא תעוננו. לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:

לָא תֵיכְלוּן עַל דְמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן

לָא תֵיכְלוּן מִבְּשַר כָּל נִכְסְתָא עַד דְאַדְמָא קְיַם בְּמִזְרְקַיָא לָא תֶהֱווֹן נַטְרֵי נַחְשִׁין וְלָא (ס"א אֲחוֹדֵי עַיְינִין עיין דברים י"ח פסוק ט"ז בת"י) אֲחוֹרֵי סַנְהֶדְרִין עַיְינִין

לא תאכלו על הדם להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג) לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ״ו) והעולה משם לפי הסוגיא שהם כולם מן התורה שכלל הכתוב כל אכילת הדם בלאו אחד ואם כן מה שאמר הכתוב בשאול (שמואל א יד לג) הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים בלאו הזה כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה זהו מה שאמר (שם פסוק לב) ויעט העם אל השלל שהוא כעיט הדורס ואוכל ויקחו צאן ובקר וגו' וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם מרוב השלל בבהמות כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו ועל דרך הפשט הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים כי הוא דבר למד מענינו והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים כמו שנאמר (שם פסוק לו) נקרבה הלום אל האלהים והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא ולכך אמר הכתוב (שם פסוק לג) ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא אלהים בגידה היא זו ועוד אפרש איסור מעונן ומנחש (דברים יח ט):

לא תאכלו על הדם. דבוק עם הכתוב למעלה כי הזהיר על עץ נטוע שלא יאכלו מפריו עד השנה החמישית גם כן כל בשר טהור לא יאכל עד שיזרוק דמו על מזבח השם אם היה קרוב אל מקום הקדש והעד הנאמן דברי שאול כי הארון היה עמו כי כן כתוב הנה אוכלים על הדם כאילו אוכלים זבחים לשעירים כאשר פירשתי שהיה כן מנהגם במצרים לזבוח בשם השדים כי אחר שלא נזרק הדם על המזבח לשם השם הנה הדבר ברור על כן דבק עמו לא תנחשו כי במצרים היו אוכלים על הדם וזונים אחרי השדים ובארץ כנען מנחשים ומעוננים כי כן כתוב גם זה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. ומלת מנחש מנסה כמו נחשתי ויברכני ה׳ כי נחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ושעות:

תעוננו. יש אומרים מלשון ענה שיחשוב בלבו דבר ויטה אזניו לשמוע מה יענה המדבר ולא אבה הדקדוק ויש אומרים מעונן לשון ועונתה לא יגרע והנכון בעיני מגזרת ענן כי ידוע כי יש מי שיעונן שיסתכל בעננים ובדמותם ובתנועתם ויתכן להיות תעוננו מפעלי הכפל כמו תסובבו כי מצאנו ועוננים כפלשתים כי יתכן היותו מבנין הכפול והעד ומעונן ומנחש:

לא תאכלו על הדם - לפי פשוטו: דבר הלמד מענינו.

לא תנחשו ולא תעוננו - אף זה יעשו כחקות הגוים שאוכלים על קבר ההרוג לשם מכשפות שלא ינקום, או מכשפות אחר כעין שאנו אומרים במסמר מן הצלוב. ורבותינו דרשוהו בכמה ענינים במסכת סנהדרין.

לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. כל אלה היו דרכים אצלם בהגדת עתידות בסורם מדרכי רוח טהרה ונבואה לדרכי רוח הטומאה. ובהיות מדרכי יראת האל וכבודו שלא נחלל גופות עמו אשר קדש לעבדו אמר,

סמך לא תאכלו על הדם לערלה לומר שאסור לאכול בלא ברכה כערלה בלא חילול:

לא תאכלו על הדם וסמיך ליה לא תנחשו שלא ינחשו באכילה כדרך שעושין הרוצחים שאוכלים לחם על ההרוג שלא ינקמו גואלי ההרוג:

לא תאכלו על הדם. יזהיר הכתוב הזה על מין ממיני הכשוף שהיה נוהג בזמן הזה שהיו שופכים הדם בתוך גומא והיו השדים מתקבצים שם ואוכלים סביבות הגומא והשדים ג"כ עמהם ומתוך שהיו אוכלים ונהנים היו מגידין להם עתידות והיה הענין מורגל אצל המצריים וישראל למדו מה עד שהיו זונים אחריהם ולכך הוצרך הכתוב לאזהרה זו. ואמרו רבותינו ז"ל לא תאכלו על הדם הוא אזהרה שלא יאכל אדם קודם התפלה והוא שאמרו לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. ועוד דרשו בו לא תאכלו על הדם אזהרה לדיינים שלא יהיו דנין דיני נפשות אלא בבוקר ומטעם זה צותה תורה להתענות ביוה"כ שהוא יום הדין בדיני נפשות כדי שלא תטרידנו אכילתו ממצוא חפצו בדרכי התשובה והסליחה ואם בנפש אחד הוא מוזהר מהכתוב הזה ק"ו שיש לו להזהר בנפש עצמו שלא יפשע שאם פשע איהו דאפסיד אנפשיה ומשחית נפשו הוא יעשנה ואין צריך לומר בדיני נפשות אלא אף בדיני ממונות אמר כן, משום שנאמר (ירמיה כא) דינו לבקר משפט, ואמרו אכל ושתה אל יורה.

לא תאכלו על הדם בלא שחיטה וכן הוא אומר ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה׳ לאכול על הדם. ד״א לא תאכלו על הדם לא תנחשו אתם גואלי הדם לא תנחשו לאכול על הדם. פי׳ על קבר הרצוח כדי להנצל שלא להנקם מכם שכן מנהג אמורי הוא. ובשביל שהזכיר לא תאכלו על הדם שהוא מנהג אמורי הזכיר אחריו משאר מנהגיהם.

לא תאכלו על הדם. לפי פשוטו נראה, של תאכלו מן הבהמה עד שתצא נפשה, שאם שחטה ימתין עד שיצא דמה ותצא נפשה, ולא יחתך ממנה חתיכה בעודה מפרכסת ויאכלנה, כדאמרינן בחולין: הרוצה שיבריא יחתוך כזית בשר מבית טביחתה [של בהמה] ומולחו יפה יפה [ומדיחו יפה יפה] וממתין עד שתצא נפשה [אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו], וכן הוא אומר בשאול: [הנה העם] חטא[ים לה'] לאכל על הדם, שהיו עיפים מן המלחמה ורעבים מן התענית, דכתיב: ויאל שאול את העם [לאמר]: ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, והיו דחוקים ושוחטין ואוכלין מיד, ולא היו ממתינין עד שתצא נפשה, ואמר שאול: גלו אלי [היום] אבן גדולה... ושחטתם בזה ואכלתם, שאשמר אתכם שלא תמהרו יותר מדאי, לפי שהוא גנאי. לא תנחשו ולא תעוננו. נראה ענין נחוש; ואני ראיתי גוים כשרוצחים זה את זה, הולכים ואוכלים על קבר הנרצח אכילה ראשונה שאוכלים ואומרים ששוב לא ינקם, וזהו שאמר: לא תאכלו על הדם; ורבותינו דרשוהו להרבה ענינים:

לא תאכלו על הדם סמך הכתוב מצוה זו למצות ערלה, לרמז מה שאמרו זכרונם לברכה (מדרש תלפיות, בראשית רבה כא:ז) כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קדם זמן התרו, שהוא בחינת ערלה, שאם היה ממתין עד ליל שבת קדש היה מקדש על היין, וזה הוא סוד דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (סנהדרין לח:) אדם מושך בערלתו היה, זו היא ערלתו, והוא מה שאמר הכתוב סמוך לאזהרת ״וערלתם ערלתו״ – לא תאכלו, פרוש, מפרי ערלה, על הדם, פרוש, על סבת הדם, כי זו סבה לכל שפיכות דמים, דם אדם ודם זרעיותיו. ויש לך לדעת כי סבת הערלות ועקרם זה מקורם, שזולת חטא אדם לא היתה ערלה בעולם לא של צומח ולא של בעלי חיים.

לא תאכלו על הדם. מנהג שבע אומות היה להשתדל לדעת אופן גשמי השנה שבזה תלוי פרנסת הארץ ביחוד מחמת שהיא ארץ הנהלאה ואך למטר השמים תשתה מים וכמו שביארנו בספר דברים בפ׳ שופטים בלשון המקרא כי אתה בא אל הארץ וגו׳ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם וגו׳. והיה השתדלותם לידיעה בכמה אופנים. ויש שהיו אוכלים על הדם שבגומא ומזה עמדו על איזה עתידות ובחינה ויש שהיו מנחשים ויש מעוננים. ועל כל אלה הזהיר הכתוב כאן. ובפ׳ שופטים שם בא הוספת דברים בזה:

צ או בקריאתן או בפגיעתן אם הוא לטובה או לרעה. ואליעזר עבד אברהם ויהונתן לא סמכו על הדבר. אליעזר סמך על זכותו של אברהם כמו שפירשתי לעיל ויהונתן בן שאול לזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי היה עולה. בחולין צ"ה: