ויקרא יח, כט

הנפשות העשת. הזכר והנקבה במשמע:

אֲרֵי כָּל דִי יַעְבֵּד מִכֹּל תּוֹעֶבְתָּא הָאִלֵין וְיִשְׁתֵּיצוּן נַפְשָׁתָא דְיַעְבְּדוּן מִגוֹ עַמְהוֹן

אֲרוּם כָּל מַאן דְיֶעֱבַד חֲדָא מִכָּל תּוֹעֵיבְתָּא הָאִילֵין וְיִשְׁתֵּיצְיַין נַפְשָׁתָא דִיעַבְדוּן הֵכְדֵין מִגוֹ עַמְמֵיהֶן

ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם זרעו נכרת וימיו נכרתים לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ז:ט׳) והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט) והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות (כאן) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא) ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד) לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא וכשהוא אומר והאבדתי למד על הכרת שאינו אלא אבדן וביאור הענין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה והם ששים שנה ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה ובזה אמר ונכרת האיש ההוא ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב באומרו ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואלו אין להם כרת בגופם אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה כלומר בערוה מן העריות יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו (שבועות יג) הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפיר ברית בשר אבל אינו בכל הכריתות ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיהו סו כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ) ובברייתא (שם קח) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות ואין כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים" ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלהים נפש ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא) כי העון אשר בה הוא יכריתנה וטעם הענין כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא בענינה ולא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב) מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והן עמה שהן בשלום וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים שבדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב) ומהם רבים באיסורי הערוה רצוני לומר על בעילה האסורה וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב וחכמים מזכירין לעולם (סנהדרין עד ועוד) עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים וכמו שאמרו (סנהדרין קו) אלהיהם של אלו שונא זמה הוא ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם וגם זה אמת:

ונכרתו הנפשות העשת. בפרהסיא שתמיתום ואת בסתר אני אכריתם:

כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות. והטעם שבעשותכם אחת מכל אלה תקיא אתכם הארץ באותו אופן רע הוא כי כל אחת מאלה ראויה לעונש כרת:

הנפשות העשת כתיב חסר לומר שחייב אפי' בלא התראה:

ונכרתו הנפשות העושות. הכריתות שבתורה מצאנום על ג' חלקים, יש כרת לגוף לבדו ויש כרת לנפש לבדה ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש. כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים, כי מי שהוא צדיק ורובו זכיות ונכשל בעברה של חיוב כרת, ימות בחצי ימיו כענין אותו תלמיד שהיה עם אשתו בימי לבונה הוא בבגדו והיא בבגדה, ולא היה נכשל בעבירה אחרת ומת בחצי ימיו, כדאיתא במסכת שבת, זהו כרת של שנים. אבל כרת של ימים הוא כגון זקן שעבר על חיוב כרת שאי אפשר להיות לו מעתה כרת של שנים שהרי כבר עלה לימי הזקנה, אבל יהיה כרת של ימים שלא ימלא את ימיו הקצובים לו, וזהו שאמרו רז"ל במועד קטן פרק אלו מגלחין בסופו, רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עביד יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת דשני, אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומא מי נפק מר, אמר ליה נקוט מיהא פלגא בידך. ומפני שכרת זה של שנים הוא מפורסם וכרת של ימים אינו מפורסם ואינו נודע לפיכך אמרו רז"ל שהקב"ה מפרסמו, והוא שימות הזקן לג' ימים והנה זה אות שעבר על חיוב כרת, וזהו שאמרו בירושלמי זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מי מודיע שהוא בכרת, ושם מתרץ מת ליום אחד הרי זו מיתה של זעם, לשני ימים מיתה של בהלה, לג' ימים מיתת כרת. ועל כרת זה שהוא לגוף לבדו נאמר ונכרת האיש ההוא מקרב עמו, כלומר שיכרת גופו בשנים או בימים אבל נפשו תהיה זוכה תיכף בהפרדה מהגוף בעולם הנשמות גם לתחית המתים גם לעולם הבא של אחר התחיה. כרת לנפש לבדה מי שחטא בעבירה חמורה של חיוב כרת כגון שאכל חמץ בפסח או אכל או עשה מלאכה ביום הכפורים או חטא בעריות, והיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת מגיע לנפשו לאחר שתפרד מן הגוף שתהיה נכרתת מחיי עולם הנשמות, ועל כרת זה נאמר ונכרתו הנפשות העושות, (ויקרא י״ט:ח׳) ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, (שם כב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכן (שם כג) והאבדתי את הנפש ההיא, למד על כרת שאינו אלא אבדן. ואפשר שאין לו כרת בגופו אלא בנפשו, כי פעמים שיחיה ימים ארוכים וחיי שלוה כענין שכתוב (קהלת ז׳:ט״ו) ויש רשע מאריך ברעתו. כרת לשניהם לגוף ולנפש, בכרת חמור כעובד עבודה זרה שכתוב בו (במדבר טו) את ה' הוא מגדף, ולא מצינו בתורה כרת כפול כי אם בו שנכרת גופו ונפשו, והוא נטרד מהעוה"ז ומהעוה"ב, ועל כרת זה נאמר (שם) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו רז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. ולפי ענין זה בכרת הנפש לבדה תהיה הנפש המחוייבת כרת בין בכרת קל בין בכרת חמור מתבטלת לגמרי מן הקיום הראוי, מאחר שהכרת הוא אבדן. וא"כ יהיה ענין הכרת שתהיה הנפש נכרתת מן החיים הנצחיים ומתבטלת לגמרי, וזהו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ופירוש מעמיה שתכרת מחיות שאר הנפשות שהן עמיה כי חיות הנה, וזו לא תחיה כלל, אבל תתבטל לגמרי ולא ישא אלהים נפשו, הוא הלשון עצמו שאומר (ויקרא כ״ב:ג׳) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, כי הוא יתברך בכל מקום, וזו תתבטל לגמרי מכל מקום. זה דעת החכם רבי אברהם ז"ל.

גם הרמב"ם ז"ל סובר כן ממה שכתב בפרק ח' מהלכות תשובה, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם חיים העולם הבא ויחיו בטובה, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ונאבד כבהמה וזו היא כרת שכתוב (במדבר לא) הכרת תכרת, מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז תכרת לחיי העוה"ב, כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לחיי העוה"ב אלא גם מן העוה"ב נכרתה, ע"כ לשון הרב.

ויש לתמוה מזה כי הרשע הגמור שמת בלא תשובה לא נברא גיהנם אלא בשבילו, וכשם שהצדיק הגמור נפשו מתענגת בתענוג נצחי כן הרשע הגמור ראוי שתענש נפשו בעונש נצחי, ואם היא מתבטלת בטול גמור כדעת החכמים האלה איה העונש והשלום. וא"ת שיהיה גיהנם נברא לבינונים, א"כ נוח להם לרשעים הגמורים יותר מן הבינונים, וזה דבר שאין השכל מקבלו. ועוד אם היה הדין כן איך החכמים האלה לא ימנו החטאים האלה בנפשותם המחוייבות כרת והמתבטלת לגמרי עם אותם ששנינו במשנה שאין להם חלק לעוה"ב. פי' אין להם חלק ידוע בפני עצמן, אבל הם נהנים ונזונין מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותן שלא זכו, כעני שאין בידו מה יאכל וסמוך על שלחן חבירו, ואפילו אותן הפושעים המוחלטים היורדים ואינן עולין יש להם מנוחה בשבתות וימים טובים. ועל כן יש לפרש כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל, ובאור ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, מהמקום שחוצבה משם היא נכרתת. ועוד איך נוכל לגזור התבטל הנפש לגמרי שהרי אמרו נדונין שם לדורי דורות, הרי שאין הכונה בבטולם אלא בקיומם, בעונש נצחי לדורות, ובודאי אין לך רשעים מכחישים בה' ובמשה עבדו יותר מקרח ועדתו שנאבדו מן העולם הזה והבא ומ"מ לא נתבטלו כי הם חיים בגיהנם, קיימים בעונשם, ולעתיד יזכו לתחית המתים, שנאמר (שמואל א ב׳:ו׳) מוריד שאול ויעל, ופי' מעמיה משאר הנפשות שהן עמיה, תהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שם, וכן יורה לשון ונכרתה כענף הנכרת מהאילן שממנו יחיה, אבל תהנה נפשו מזיו השכינה שלא במקומה מאחר שקבלה את דינה שנכרתה ממקומה שחוצבה ממנו, זהו פירוש מעמיה כלומר מעקר תולדתה וממינה, והוא המקום שנחצבה משם, וזה דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כשאומר ונכרתה הנפש ההיא מלפני פירוש ממקום שמשרה שכינתו, והיא ארץ ישראל, כי שם שער השמים ומשם עולות הנשמות, ועל כן יתאוו החסידים למות שם, והוא כענין האמור ביונה בן אמתי הנביא ע"ה (יונה א׳:י׳) כי מלפני ה' הוא בורח, שפירושו ממקום שמשרה שכינתו שם תמיד, וזוהי ארץ ישראל, כי הוא היה בורח מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי שיתרחק ממנו הדבור, שאין הנבואה נגלית לנביא ברוב כי אם בארץ ישראל, וכן כשאומר בטמא מת (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, המתנהגים בטהרה, וזה פרש מהם לכך תכרת נפשו ממקומה ולא תנוח במחיצתה, אבל ודאי תחנה שלא במקומה אחר שקבלה דינה בכרת שנכרתת מן המקום שלה, ולא תהיה כנפש הבהמה שתתבטל ח"ו.

והנה מחכמת אונקלוס ע"ה לא תמצא שיתרגם בכל התורה כלה ונכרתה הנפש ההיא אלא וישתצי אנשא ההוא. ומה שתולה הנפש בגוף האדם ראיה שהוא סובר שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אך היא נכרתת מן מקום שחוצבה ממנו, ונהנית ומתענגת במקום אחר לא בשעור אותו התענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אלו זכתה אליו.

ואמנם חכמי הפילוסופים סוברים בנפש האדם שהיא הכנה לקבול למוד החכמה והתורה בגוף האדם, ומביאים ראיה ברורה לא יוכל האדם להכחישה, כי מתחלת היצירה שהנפש באה בגוף אין לו דעת ולא תבונה וכיון שהיא מתחכמת והולכת ותגדל חכמתה כל זמן שהגוף הולך וגדל זה יורה שאין הנפש אלא הכנה, שאלו היתה הנפש חכמה בשעת בואה בגוף יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו.

וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלנו עקר לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כלם על אמתתם, כי הנפש בשלמותה וחכמתה באה בתוך הגוף מתחלת היצירה, והעד על זה (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, צא ולמד מי הנופח, ואם כן הנה הנפש נצחית קיימת, עליונה בתכלית העלוי, ולרוב הפלגת עלויה לא נזכר בה בריאה כמו בשאר מעשה בראשית ואפילו ברמיזה, והחכמה הזאת אשר לנפש בעוד שהוא במעי אמו היא משתכחת ממנו בהולדו וצאתו לאויר העולם, וחכמי האמת כנו החכמה הזאת במדרשם לנר דלוק שמכבין אותו כשהוא יוצא לאויר העולם, והוא שאמרו בגמרא בסוף פרק המפלת נר דלוק מונח על ראשו צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי, כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כלה שנאמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ.

וכן אמרו עוד במדרש, מניחין לו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, בבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים שהן יושבין ועטרותיהן בראשיהן, והמלאך אומר לו תדע מי הללו שאתה רואה, הללו נוצרו כמותך בתוך מעי אמן ויצאו, בעולם ושמרו מצותיו של הקב"ה ולכך זכו ונזדמנו לטובה זו, ואתה סופך לצאת לעולם ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתם ואם לאו תשב במקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שטורדין אותן מלאכי חבלה במקלות של אש וקורין ווי ווי, והמלאך אומר לו תדע הללו שנשרפין הם נוצרו כמותך ויצאו לעולם ולא שמרו מצותיו של הקב"ה ולכך נענשו ובאו לחרפה זו, ואתה סופך לצאת לעולם, הוי צדיק ואל תהי רשע למען תחיה, ומנין שכן הוא, שנאמר (משלי ד׳:ד׳) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תכף שיוצא לאויר העולם, עד כאן. ובארו לנו בזה כי הנפש בחכמתה ושלמותה באה אל הגוף אבל המלאך משכח אותה תכף הולדו בגזרתו של הקב"ה כדי שישתדל ויטרח בלמוד ויקבל שכר.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי מה שהזכירה תורה כרת בנפש החוטאת היא העדות והמופת על קיום הנפשות שלא חטאו, שאין מדרך המלך הישר שיעניש עבדו בעברו על מצותו ושלא יגמלהו טובה כאשר יקיימה, ובודאי מתוך עונש הכרת המפורש בנפש החוטאת יתבאר השכר והגמול לנפש הצדיק.

והנה נשמת האדם נר ה' נופחה באפיו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, והנה היא בענינה שלא תמות, ואינה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כשכלים הנפרדים, ועל כן הוא מוסיף באור בענין הכרת ואמר עונה בה, כלומר כי העון שבה הוא יכריתנה, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה כי זה ידוע, אבל יאמר כי בעונש העברות תתגאל ותתטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא מה שאמרו רז"ל מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום. וזהו שתזהיר התורה בענין הכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי וענין טבעי, כי כל דבר ודבר חוזר ליסודו ולעקר מוצאו וסבתו הראשונה, כי היסודות חוזרים לסבתם והעפר לעקרו והנפש לשרשה ויסודה שהוא הבינה, כענין שכתוב (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

הנפשות הרי כאן שניים לחייב את האשה.

כי כל אשר יעשה. אפילו גוים ונכרתו, כי אף האמורים נענשו על זה וכל שכן אתם שעליכם להזהר יותר, דמפקיד דינא עליכו וכן יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמתו, שהוא כמו כדי שלא תמותו:

ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. מצינו בכריתות ג' לשונות האחד ונכרת האיש ההוא השני ונכרתה הנפש ההיא. השלישית הכרת תכרת הנפש ההיא. והכוונה שיש כרת לגוף ולא לנפש ובזה נאמר ונכרת האיש ההוא. ויש כרת לנפש ולא לגוף ובזה נאמר ונכרתה הנפש ההיא. ויש כרת לגוף ולנפש ובזה נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. וביאורו שהאוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות ויצרו הרע הלהיבו לעבור ימות בנעורים קודם שיגיע לס' שנה ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות וגם יהיה לו חלק לעולם שאחר התחיה ועל זה נאמר ונכרת האיש ההוא ואם עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו נפשו נכרתת מחיי עולם הנשמות ועל זה אמר ונכרתה הנפש ההיא ואלו אין להם כרת בגופן ויחיו ימים רבים וגם עד זקנה ושיבה ועל זה אז"ל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו יורדין לגיהנם ונדונין שם י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרף ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו והוא שנאמר בו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת ודרז"ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לומר שימות בנוער ולא תחיה נפשו בעולם הנשמות ואין הכרת הזה נאמר בתורה אלא בענין ע"ז ומגדף: בפרשה הזאת ספקות: הספק הא' מה קשור יש לאלו המצות זו אצל זו שהתחיל בקדושת ישראל שאמר קדושים תהיו וסמך לזה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ואח"כ אמר אל תפנו אל האלילים ואחר כך אמר דיני קרבנות שאמר וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ואחכ"א ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ואחכ"א לא תגנובו ואחכ"א לא תקלל חרש ואחז"א לא תעשו עול במשפט ואחכ"א לא תלך רכיל ואחז"א את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים ואחז"א דין שפחה נחרפת לאיש ואחז"א דין ערלה וערלתם ערלתו את פריו ואחז"א לא תאכלו על הדם ואח"ז לא תקיפו פאת ראשכם ושרט לנפש ואח"ז אל תחלל את בתך להזנותה ואח"ז את שבתותי תשמורו ואח"ז אל תפנו אל האובות מפני שיבה תקום ואחכ"א ואיש אשר ינאף. ויש לשאול שאלו המצוות רחוקות זו מזו בענייניהם וכל התורה כולה יש לה סדר נאות וחשוב ומה קישור יש לאלו המצות אלו עם אלו ואפילו אדם בעל שכל מסדר דבריו זו עם זו בסדור היותר נכון בעיניו זהו הספק הא': הספק הב' לא לבד אין להם קישור אבל סמוכות זו לזו הפך הראוי שכשאמר איש אמו ואביו תיראו היה ראוי שיסמוך אליו מפני שיבה תקום והדרת פני זקן שהוא מעניינו וכשאמר אל תחלל את בתך להזנותה היה ראוי שיסמוך אליו ואיש אשר ינאף את אשת איש שהוא מעניינו ולא עשה כן וכן שפחה נחרפת שהוא מעניינו: הספק הג' לחז"ל שאמרו שבכאן הזהיר על י' דברות כיצד אני ה' כנגד אנכי ה' אלהיך איש אמו ואביו תיראו כנגד כבד את אביך. ואת שבתותי תשמורו כנגד זכור את יום השבת אל תפנו אל האלילים כנגד לא יהיה לך לא תגנובו כנגד לא תגנוב. ולא תשקרו ולא תלך רכיל כנגד לא תענה ברעך. ולא תשבעו בשמי לשקר כנגד לא תשא לא תעשוק את רעך כנגד לא תחמוד אל תחלל את בתך להזנותה ואיש אשר ינאף כנגד לא תנאף לא תעמוד על דם רעך כנגד לא תרצח. ויש להקשות על זה ג' ספקות: הספק הא' למה חזר בפרשה הזאת י' דברים אחר שהזכירם במתן תורה: הספק הב' למה לא סדרם כסדר שכתובים שם במתן תורה: הספק הג' למה שינה בכולן שכנגד לא יהיה לך אמר אל תפנו וכנגד זכור את יום השבת אמר את שבתותי תשמורו לא תשבעו בשמי לשקר כנגד לא תשא וכן בכולן שינה ומה תועלת בשינוי: הספק הד' ג"כ לחז"ל שאמרו סמך שמירת שבת למורא אב ואם שאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם אם יאמר לך לחלל שבת אל תשמע להם ויש להקשות א"כ למה אמר זה במצות שבת ולא בכל המצות שהיה ראוי שידבר דרך כלל בכל המצות איש אמו ואביו תיראו ואת כל מצותי תשמורו. ונשיב בראשונה לספק סידור אלו המצוות וקישורן שהיא הספק הא' וגם קצת מהספקות הנזכרות והוא בשנקדים הקדמה והיא שמה שצוה קדושים תהיו אינה מצוה פרטית על העריות אלא על כל התורה כולה וזה לפי שהתורה אסרה קצת מאכלים והם המאכלות האסורות והתירה האחרים וכן אסר יין נסך והתיר שאר יינות ולזה יאכל אדם הרבה מאד וימלא גופו מבשר ויין ויהיה זולל וסובא וכן אסר העריות והתיר אשתו ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול ויהיה נבל ברשות התורה ולזה צוה בכל התורה בענין האכילות והביאות המותרות וכיוצא בהן קדושים תהיו כאז"ל קדש עצמך במותר לך וכן כתב הרמב"ן ועל זאת ההקדמה אומר לפי שיש אדם שצריך המשל לאכול כ' דרהמין של בשר וזה יספיק לו ואם יאכל יותר יחלה ויש מי שצריך מ' דרהמין ואם יאכל פחות יחלש וכן כל האנשים והבחורים והנערים לזה צריך הרבה ולזה יספיק מעט וזה כפי רוב החום הטבעי ומיעוטו וזה מי יתן קצבה א"א שאלו הם פרטים והפרטים הם בלתי בעל תכלית ולא תקיף בהם הידיעה כמו ברפואה שאין אומרים ברפואה אלא מי שיש לו קדחת דמיית יוקז ואין אומר שם כמה אוקיות יוציאו מדם של ראובן צריך ה' ולשמעון ד' וללוי ג' וזה נשאר לאומד הרופא וא"כ מי ידע לתת קצבה לזה סמך לקדושים תהיו איש אמו ואביו תיראו שאביו ואמו ידעו הקצבה ויצוו עליו כמה יאכל וישתה שאם יתנו לו שתי אוקיות לחם ויקיאנו או יוזק בו ידעו שיספיק לו אוקיא ואם יתנו לו אוקיא ויחלש ידעו שצריך יותר וכן בשתיה ובכל הדברים וסמך לאיש אמו ואביו תיראו שמירת השבת לומר שאע"פ שאביו ואמו יזהירו לבן שיאכל מעט וכמו שכתב בן סינה בראשון באופן ג' שצריך שיהיה באצטומ' שארית תאוה לאכול ולא יאכל כדי שביעה וחז"ל גם כן הזהירו בזה לזה סמך לזה ואת שבתותי תשמורו לומר שאע"פ שגם בשבת לא יאכל הרבה מאד שלא יחלה אפ"ה יאכל וישתה יותר בשבת משאר ימות החול כדי לענג השבת וג"כ הוא סמוך לקדושים תהיו לומר אע"פ שצויתי קדש עצמך במותר לך עכ"ז תענג השבת באופן שלא יזיק לך וסמך אל תפנו אל האלילים לשבת לומר שאע"פ שהאיצטגנינים אומרים שמי שרוצה להביא עליו שפע שבתאי שהוא כוכב שבת צריך שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בשבת וילבש שחורים אני מצוה אל תפנו אל האלילים אלא את שבתותי תשמורו וקראת לשבת עונג וסמך לזה זבח שלמים לומר לפעמים צריך שיאכל כדי שביעה או יותר כדי שלא יבוא לידי נותר או ירצה אל תפנו אל האלילים שהם ע"ז ולפי שהע"ז צריך שיזבחו עובדיה זבחים בעת א' ולא באחרת וכן האכילה בשעה ידועה לפי שאין לע"ז מעלה בכל השעות אלא להקב"ה לכן וכי תזבחו זבח שלמים בשעה שתרצו תזבחוהו פירוש באותו הזמן שצוה הקב"ה וכן האכילה לשני ימים ולילה א' ביום זבחכם יאכל וממחרת ובזה מתוקן מלת לרצונכם שנדחקו בו כל המפרשים ובעבור שיש דברים שצריך להניח בהם פאה אבל בשלמים א"א להניח פאה או דבר שדומה לפאה שיהיה נותר לזה סמך לשלמים ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך כלומר בשלמים לא תניח כלום אבל בקוצרכם לא תכלה פאת שדך ולפי שמי שאינו מניח פאה בשדה הוא כמו גוזל לעני כאז"ל אל תגזול דל כי דל הוא וכי מה יגזלו מן העני שאין לו והשיבו מתנות עניים מי שלא נתנם להם גוזל אותם לכן סמך לזה לא תגנובו ואחשוב עוד שמה שסמך לא תגנובו ללא תכלה לפי שמי שאינו נותן צדקה לעני הוא סבה שיגנוב וז"ש יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע פירוש במה שיחוס מלך המשיח על דל ואביון מושיע נפשיהם שאם לא יחוס עליהם יבואו לגזול ולגנוב ולעשות אונאה לאחרים וז"ש מתוך ומחמס יגאל נפשם פירוש משלא יעשו דל ואביון תוך וחמס יגאל נפשם ובעבור שהגנב מכחש ומשקר ונשבע לשקר ואומר לא גנבתי לכן סמך לזה ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר וסמך לזה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר שגם זה גוזל לעני היום שלא פרע לו בלילה דמיירי בשכיר יום שחייב לפרוע לו בלילה ששכיר יום זמנו כל הלילה ולזה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר שהלילה שעברה היא זמנו ולפי שכשבא השכיר לתבוע ממנו שכר פעולתו הרבה פעמים מקלל לו בעל הבית לכן סמך לזה לא תקלל חרש ולפי שכשאינו פורע בעל הבית לשכיר וגם מקללו הוא סבה שהשכיר יכה אותו לכך סמך לזה ולפני עור לא תתן מכשול ולפי שהדיין שמטה הדין גוזל לבעל דין לזה סמך עם הגזל לא תעשו עול במשפט או לפי שלפעמים הבעל דין הוא כחרש ועור שאינו יודע אם אמת מה שהדיין דן כשחייב אותו לזה סמך לחרש ועור לא תעשו עול ולפי שמי שמטה הדין הוא לא' מד' סבות או בטבע ומערכה כמי שרואה שנים שוחקים בקוביא וחפץ שירויח א' מהם ואף אם אין מכיר להם כן בטבע חפץ הדיין שיהיה זכאי פלוני לז"א לא תעשו עול. הב' מפני רחמנות מן העני אמר לא תשא פני דל. הג' מפני חנופה לעשיר אמר ולא תהדר פני גדול. הד' מפני שהוא רעהו וחבירו לז"א בצדק תשפוט עמיתך ולפי שכשהדיין פסק הדין אומרי' הרכילים למי שחייב הדיין עול עשה לך הדיין לכן סמך לזה לא תלך רכיל שהרכילות דומה ללשון הרע ולפי שהרכילות אמרו חז"ל שהורג לאומרו ולמקבלו ולמי שנאמר עליו לזה סמך לו ולא תעמוד על דם רעך או הכוונה לא תלך רכיל אבל לפעמים צריך שתהיה רכיל שאם שמעת מראובן שרוצה לילך להרוג לשמעון לך ותאמר לשמעון לפי שישמר ממנו והרכילות בזה טוב ומצוה שתלך רכיל ולפי שמהרכילות נמשך שנאה לכן סמך לזה לא תשנא את אחיך ואמר בלבבך כלומר באומד דעתך לומר זה ההיזק שבא אלי ודאי פלו' עשה לפי שהוא שונא לי הוכח תוכיח את עמיתך ואולי יתן לך תשובה באופן שלא תשא עליו חטא פירוש לא תשא עליו משא חטא ואמר לא תשנא לו אם חטא לך במרד ובפשע לא תשנא את אחיך ואם חטא לך במזיד לא תקום ולא תטור ואם חטא לך בשוגג ואהבת לרעך כמוך ואמר על כולם אני ה' פי' אם מחלת לרעך אלו הג' מיני עונות אני אמחול לך אלו הג' מיני עונות ואם לא תמחול גם אני לא אמחול לך כאמרם ז"ל נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע ולפי שהרכיל מערבב ערבוביא לכן סמך לזה את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים עוד לפי שהרכיל אתה חושב שהוא אוהב שלך והוא אויב שג"כ הולך לומר רכילות ממך לאחר והוא כחמור שהרכיבוהו על סוסיא שהולד לא תדע מהו אם הוא סוס או חמור וגם הרכיל לא תדע אם הוא אוהב או שונא ולפי שגם שפחה חרופה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין היא עצמה כלאים שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין וגם לפי שהנותן לה קידושיה אם המקדש ישראל הוא כלאים עמה שהיא חציה שפחה והוא אינו עבד כלל ואם המקדש עבד הוא כלאים עמה שהוא עבד כולו והיא חציה בת חורין ולכן אינה יכולה להנשא לשום אחד מאלו וא"כ היא נושאת חרפה מכל האנשים בין מעבד בין מבן חורין שאין מי שירצה לישא אותה שקודם לכן שהיתה שפחה היתה מותרת לעבד ועתה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין היא אסורה לכל ובזה יתיישב מלת נחרפת שרש"י פי' מיועדת ואין לו חבר במקרא אבל לפי דעתי יש לו חברים רבי' במקרא כי נחרפת מלשון חרפה כמשל הדיוט פלוניתא כעורה לא נשואה ולא אלמנה וסמך ללא תשנא לא תקום שמן השנאה בא נקימה ונטירה וסמך ללא תקום ענין ערלת האילן לפי שהיהודי מיד רוצה להנקם במהירו' לכן סמך לזה ג' שנים יהיה לכם ערלים ולא תאכל הפרי מיד עד ג' שנים לומר שצריך מתון בדברים ולפי שעובדי ע"ז עושים הקטורת כשנוטעים האילנות לשימהר לתת פריו וזה דרך טבע מזיק לאילן לפי שכשממהרים קודם זמנו להוציא פריו מתכחש האילן כמו שאומר בספר ראשון לנ' סינא אופן ג' שהיונק אם מהרוהו לשילך קודם זמנו יחלשו אבריו ונ"ל שלז"א להוסיף לכם תבואתה הכוונה אפילו דרך טבע יוסיף התבואה אם לא תעשה כמו שעושין עובדי ע"ז שכשיהיו ג' שנים ערלים יתוסף התבואה באילן ואמר אני ה' לומר גם דרך השגחה אני ה' אוסיף התבואה וגם בלשון להוסיף לכם תבואתה נדחקו המפרשים ובזה שפירשתי מיושב כהוגן ולפי שזה מנהג עובדי ע"ז סמך לזה לא תאכלו על הדם שגם זה מנהג עובדי ע"ז כמו שכתב הרמב"ם במורה ולפי שיש עובדים למזלות לזה סמך לזה אל תחלל את בתך להזנותה לפי שאומרות הזונות המופקרות כדי לכסות בושתן זה היה מזל ומערכת שלי שאהיה זונה וגם בעבור זה סמך לזה אל תפנו אל האובות שגם היא ע"ז וזה הוא קישור כל אלו המצות שהיו נראים בלתי מקושרות ונפרדות אלו מאלו ומרוחקות כרחוק מזרח ממערב ובזה הותרו הב' ספקות הראשונות. ונשיב לספק הג' לחז"ל שנחלק לג' ספקות עם הספק הב' מהג' ספקות והוא שלא סדרם כאן כסדר שכתובים שם במתן תורה בהיתר השתי ספקות שהותרו הותר ג"כ זאת והוא שלסבת הקישור שנתתי הוצרך שלא לסדרם כסדר הכתובים במתן תורה אבל לספק הא' מאלו הד' שהוא למה חזר י' דברות בזאת הפרשה שנראה כפל וכן הספק הג' למה שינה בכולן נ"ל החידוש שחידש הוא אם אנכי דעשרת הדברות לא אמר בו שנדמה אליו ברוך הוא ובכאן חידש שנדמה לשי"ת קדושים תהיו כי קדוש אני ה' ולפי שאמ' שם כבד את אביך ואת אמך הייתי אומר דוקא אם הבן קטן או אינו חשוב אבל אם הבן גדול או נכבד וחשוב מאביו לא לז"א איש אביו ואמו תיראו אפילו שהוא גדול וחשוב תירא ממנו ותכבדנו ולא עוד אלא אפי' שבית אביו אינה מסודרת כראוי שאמו יותר חשובה מאביו עכ"ז איש אמו ואביו תיראו שבעבור זה הקדים אמו לאביו ולפי שאמר שם זכור את יום השבת אמר בכאן ואת שבתותי תשמורו לא שבת אחד בלבד אלא כל השבתות ולפי שאמר שם לא יהיה לך חידש כאן אל תפנו אל האלילים פירוש אפילו לאמצעיים והוא נגזר מן רופאי אליל פירוש אמר איוב לחביריו כמו שהעושה הצלם אינו עושה כלום מן האיברים הפנימיים אלא חיצוני הגוף כן אתם אינכם יודעים דברים פנימיים אלא החיצוני והשטחי או ירצה שהרופא שאינו בקי עושה חקירה מהחולה מה צוה רופא פלו' ולומד וגם ירצה שעושה חקירה קודם שילך לבית החולה כשהוא מסוכן אם מת שאין חכמתו מגעת לזה וז"ש רופאי אליל מלשון אלילים שהוא תרגום מרגלים וכן האמצעיים עושים חקירה מהש"י ומשפיעים לעובדיהם ולז"א אל תפנו אל האלילים ולפי שאמר בי' הדברות לא תגנוב והוא בגונב נפשות דבר הלמד מעניינו שהוא סמוך ללא תרצח לא תנאף אמר כאן לא תגנובו שהכונה בממון ולזה דיבר בלשון רבים בכאן ושם לשון יחיד שיותר רבים הם גונבי ממון מגונבי נפשות ולפי שאמר שם לא תענה ברעך עד שקר שהוא בפני הדיין אמר כאן לא תשקרו איש בעמיתו לומר אפי' עם חבירך לא תשקר ולפי שאמר לא תשא את שם ה' הייתי סבור דוקא שם ה' לזה אמר בשמי כגון אהיה שדי צבאות וכל השמות שאינם נמחקים ולפי שאמר שם לא תרצח אמר כאן לא די זה אלא שימחה ביד הרוצח ולז"א ולא תעמוד על דם רעך וכן לא די שלא תנאף אבל ג"כ צריך שלא תהיה סבה שבתך תהיה זונה וגם תמחה בידה ולפי שאמר שם לא תחמוד מה שיש בבית רעך אמר כאן גם מה שיש בביתך מאחרים לא תחמוד וז"ש לא תעשוק את רעך. ולספק הד' שעשיתי לחז"ל למה אמר את שבתותי תשמורו שהיה ראוי לומר ואת כל מצותי תשמורו אחר שאמרו שסמך שמירת שבת למורא אב ואם לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם אם יאמרו לך לחלל שבת אל תשמע להם ומאחר שזה הדין הוא כן בכל המצות למה פרט כאן שבת. התשובה לפי שהשבת מורה חידוש העולם והוא חידוש כולל לכל העולם ומה שהוליד האב לבן הוא חידוש פרטי שזה האב חידש לזה הבן והמציאו והוציאו לעולם והייתי אומר אם יאמר אבי שאחלל שבת אשמע לו שיותר חשוב החידוש הפרטי מהחידוש הכולל ולא נחוש לסבות כוללות לזה הוצרך לומר ואת שבתותי תשמורו אבל בכל שאר המצות פשוט הוא שנחוש לאבינו שבשמים יותר מלאב הגשמי:

ז עיין לעיל בפסוק לא תקרבו: