ויקרא יח, יז

ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא על ידי נשואי הראשונה, לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה, וכן לענין הענש אשר יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ יד), לשון קיחה, אבל אנס אשה מתר לשא בתה:

שארה הנה. קרובות (הן) זו לזו:

זמה. עצה כתרגומו עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא:

עֶרְיַת אִתְּתָא וּבְרַתָּהּ לָא תְגַלֵי יָת בַּת בְּרָהּ וְיָת בַּת בְּרַתָּהּ לָא תִסַב לְגַלָאָה עֶרְיָתָהּ קָרִיבָן אִנוּן עֵצַת חִטְאִין הִיא

עֶרְיַית אִתָּא וּבְרַתָּהּ לָא תִבְזֵי יַת בְּרַת בְּרָהּ וְיַת בְּרַת בְּרַתָּהּ לָא תִיסַב לְבַזָאָה עִרְיְיתָהּ קְרִיבַת בִּישְרָא הִינוּן זְנוּ הוּא

זמה היא תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ח:י״ז) עצת חטאין היא וכתב רש"י (רש"י על ויקרא י״ח:י״ז) שיצרך יועצך לחטוא ולא ידעתי טעם לזה שכל העריות גם העבירות האחרות היצר יועצו לחטוא אבל הענין הוא כי שם זמה גזרו מן כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט יט) ומחשבה ההגונה יקראו מזמה ולא יבצר ממך מזמה (איוב מב ב) ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זמה כענין אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט) וכתיב (שם פסוק יא) כי היא זמה והוא עון פלילים וכן וזמתך ותזנותיך (יחזקאל כג כט) וזמת זנותך (ירמיהו יג כז) הניאוף בסתר ובגלוי ולפי דעתי אמר הכתוב "זמה" באשה ובבתה (כאן) ואשה ואמה (ויקרא כ׳:י״ד) לגנות הענין לומר כי כשישכב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה והוא הענין שהזכירו רבותינו (נדרים כ) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ לח) אלו בני תשע מדות וכו' ולכך אמר הכתוב "ערות אשה ובתה" וכן יאמר ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא (ויקרא כ׳:י״ד) ולא אמר ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך לא תגלה וטעם הכתוב כי מתחילת הפרשה (ויקרא י״ח:ו׳) אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כי אסר הקרובות לו משום שארו ונתן בהם טעם (ויקרא י״ח:י׳) כי ערותך הנה ועכשיו (ויקרא י״ח:י״ז-י״ח) כשאסר קרובות אשתו אמר שארה הנה לומר שגם המה אסורות מפני שהן שאר זו לזו ותהיה משכבן בשתיהן זמה כמו שפירשתי וכן אמר הכתוב (יחזקאל כב יא) ואיש את כלתו טמא בזמה שטמאה לבעלה כי גם בהיותה עמו תחשוב באביו בעבור דמיונם וקרא הכתוב שכיבת הבהמה תבל הוא (ויקרא י״ח:כ״ג) שיבלבל זרע אדם וזרע בהמה וכן אמר (ויקרא כ׳:י״ב) בשכיבת הכלה תבל הוא שיתערב האב והבן להיות לה כאיש אחד תשכב עם שניהם יחד במחשבה:

שארה הנה. הם שני שמות שאר עם שארה. היה האל״ף ראוי לנוח כלמ״ד שלמה לולי שהיא מהגרון:

זמה היא. חבור נולד מהרהור עברה בלבד:

ערות אשה ובתה לא תגלה שארה הנה זמה היא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה באלו הפסוקים יש ספקות: הספק הא' למה אמר בערות אשה ובתה זמה היא יותר מבכל שאר עריות: הספק הב' מה הוצרך לומר באשה אל אחותה לצרור והיתר הספק הראשון נראה לי לפי שהעריות יש מהן שאסרם הכתוב משום עצמם ומי שאינו נופל בו משום עצמו אסרם משום אחרים שבאמו אמר אמך היא כלומר מצד עצמה אסורה אין צריך בכאן טעם אחר אלא שהיא אמך אבל באשת אביו שאינה אמו הוצרך לתלותו באחרים לפי שאין בה איסור מצד עצמה ולזה אמר בה ערות אביך היא וכן באחותך לא הוצרך לתלותו באחרים אבל באחות אביך אינה אסורה מצד עצמה לכך הוצרך לתלותו באחרים ואמר שאר אביך היא וכן באחות אמך אינה אסורה מצד עצמה לכן תלאה באחרים ואמר שאר אמך היא וכן באחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב אינה אסורה מצד עצמה לכן תלאה באחרים ואמר דודתך היא וכן בשאר עריות אבל בבת אשתו יש בה מן הקושי שאין בה טעם לאסור לא מצד עצמה ולא מצד אחרים מצד עצמה אין ראוי שיהיה בה איסור שאינה קרובה לו ולא משום אשתו לא תוכל לומר כמו שאסורה אמה לו כך אסורה בתה שאשתו מותרת לו וא"כ היצר הרע חולק על זאת ואומר מותרת היא מן הראוי לזה אמר זמה היא ותרגם אונקלוס עצת חטאין לומר עצה רעה היא שיועץ עליך היצר הרע וא"ת מה טעם יש באיסור הזה לז"א שארה הנה לו אע"פ שלא יש איסור מצד האיש לא מצד עצמו ולא מצד אחרים יש איסור מצדן מצד עצמן שהן קרובות זו לזו פירוש דבר מגונה מאד וקלון גדול לאם שתשכב הבת עם האיש ששכב את אמו וכן פרש"י שארה הנה קרובות זו לזו ולזאת הסבה הוצרך לומר באשה אל אחותה לצרור לפי שג"כ בזו יש מן הקושיא שאין ראוי שתהיה אסורה לו לא מצדו ולא מצד אחרי' מצדו לא שאינה קרובה לו מצד אחרים לא נאמר כמו שאסורה אשתו לו כך היא אסורה לו לזה הוצרך לומר לצרור כלומר האיסור לא מצדך אלא מצד עצמן שאין ראוי שיהיו צרות זו לזו ותעשה אחת רעה לחברתה לז"א בחייה שאחר מיתתה אינה עושה צרה זו לזו מה שאין כן בשאר עריות ומה שלא אמר בזאת זמה היא שאחר שאמר כן באשה ובתה לא הוצרך לחזור לומר כן באשה אל אחותה וגם שמה שאמר זמה היא הוא טעם לשתיהן:

ב ומקרא של ערות בת בנך וגו' דאסר הקרא בת אנוסתו לא אסר אלא בתו ובת בתו מאנוסתו אבל בתה ובת בתה לא:

ג כי דגש המ"ם מביא את הכפל והוי זמם שהוא לשון מחשבה: