ויקרא טז, כא

איש עתי. המוכן לכך מיום אתמול:

וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹהִי עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָא וִיוַדֵי עֲלוֹהִי יָת כָּל עֲוָיַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת כָל מֶרְדֵיהוֹן לְכָל חֲטָּאֵיהוֹן וְיִתֵּן יָתְהוֹן עַל רֵישׁ צְפִירָא וִישַׁלַח בְּיַד גְבַר דִזְמִין לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא

וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן יַת תַּרְתֵּין יְדוֹי בְּסִידְרָא חֲדָא יַת יְמִינֵיהּ עַל שְמָאלֵיהּ עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָיא וְיוֹדֵי עֲלוֹי יַת כָּל עֲוָיַית בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיַת כָּל מְרוֹדֵיהוֹן לְכָל חַטָאֵיהוֹן וְיִתֵּן יַתְהוֹן בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא וּמְפָרְשָׁא בִּשְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא עַל רֵישׁ צְפִירָא וְיִפְטוֹר בְּיַד גְבַר דִי מְזַמֵן מִן אִשְׁתַּקֵד לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא דְצוֹק דְהוּא בֵּית חַרוֹרִי

ונתן אותם על ראש השעיר לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה מפני שהקרבנות לרצון על אשי ה' והנם מרצים ומכפרים אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם ועונה אמן בעל כרחו ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים וזהו ונשא השעיר עליו ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים כמו שמוזכר בדברי חכמים (יומא סז):

ונתן אותם. אחר שיסורו מישראל כאילו נתונים הם אל ראש השעיר והולכים אל מקום שלא יזכרו עוד והכתוב דבר להבין הכל:

עתי. מזומן לעתו או מנהגו ללכת בכל עת בכפורים והיו״ד להתיחס לעת כמו פנימי והמפרשים אותו חכם איננו נכון בעיני וחז״ל אמרו שהנושא הוא כהן ודבריהם אמת:

ביד איש עתי - איש הבקי בדרכים ובמדבריות ורגיל בכל עת ששולחין אותו.

איש עתי. דרשו רבותינו ז"ל איש אפילו זר, עתי אפילו בטומאה, שאם נטמא נכנס לעזרה ומשלחו. עתי אפילו בשבת, כלומר שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו בשבת והולך, ואין צריך לומר אם לא חלה דחי נושא את עצמו, אלא אפילו חלה דהוי כמו כפות והוי כמשאוי אף על פי כן מותר להרכיבו על כתפו בשבת, וזהו עתי אפילו בשבת.

את שתי ידו בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

והתודה עליו כיצד הוא מתודה אנא השם חטאו ועוו ופשעו וכו׳ והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אין לי אלא וידוייהן, אונסיהן ספקותיהן שגגותיהן מניין תלמוד לומר עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאתם לכל חטאתם, שעיר הנעשה ליום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו ועל שאר עבירות שבתורה קלות וחמורות שגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב״ד, שעיר המשתלח מכפר. [ונתן אתם על ראש השעיר בפה].

ביד איש עתי נמצא במדרש עתי שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם.

את שתי ידיו. ע׳ מש״כ לעיל א׳ ד׳:

לכל חטאתם. לכל מיני עבירות:

איש עתי. פי׳ הפרחון שהוא מלשון הכתוב בס׳ ישעיה ו׳ לעות את יעף דבר. היינו חכם לב ויודע איך לעשות דבר בעתו:

המדברה. משמעות הלשון שילך חפשי במדבר. כמו לשון י״ד ז׳ גבי צפור מצורע וכ״כ בספר פענח רזי. אבל חז״ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד כדאיתא בת״כ והובא ביומא דס״ז. ומכ״מ אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא׳ משני אופנים. אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת״י דאתי זיקא כו׳ ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי׳ בירושלמי פ׳ שני שעירי כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו:

נ בתורת כהנים עתי שיהיה מזומן ונקרא עתי שהוא מורגל ללכת שם עתים הרבה, כך פירש הרד"ק בשרש עת: