ויקרא יג, מט

ירקרק. ירוק שבירקין:

אדמדם. אדם שבאדמים:

וִיהֵי מַכְתָּשָׁא יָרוֹק אוֹ סַמוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מַאן דִמְשַׁךְ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתַּחֲזֵי לְכַהֲנָא

וִיהֵי מַכְתְּשָׁא יָרוֹק אוֹ סִימוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בִצְלָא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מַאן דִיצְלָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתְחֲמֵי לְכַהֲנָא

ירקרק. מגזרת ירק כי העין כמוהו וזה כפול לחסרון וכן שחרחר׳ ויש אומרים הפך הדבר:

או בכל כלי עור. דרשו רבותינו ז"ל להוציא את הצבועים, שהרי כבר הזכיר או בעור או בכל מלאכת עור.

ירקרק או אדמדם. כפל השורש בא פעם לחזק ופעם להקטין כמו לעיל לבנה אדמדמת. שאינו אלא פתוך אדום כמו איזה טפות דם בחלב. וכאן הוא להיפך אלא ירוק שבירוקים דוקא מטמא והיינו משום דכאן מבואר להלן דכהה אינו מטמא וע״כ פי׳ הכפל הוא לחוזק:

ירקרק. תני׳ בתוספתא נגעים והובא בתוס׳ סוכה דל״א ב׳ ירוק שבירוקים ר״א אומר כשעוה וכתורמל (ויש גרסי וכחלמון ויש עוד נו׳ וכ״ע הוא מראה געל) סומכוס א׳ ככנף טווס וכהוצי דקל. כצ״ל והכי הביא הר״ש נגעים פי״א מ״ד. ונראה דסומכוס ס״ל דירוק שבתורה אינו מראה געל אלא ככנף טווס הוא בלאה או כהוצי דקל הוא גרין. ושני מראות הללו קרובים זל״ז כידוע ופליגי אם סתם ירוק הוא כמקרא בירקרק חרוץ שהוא זהב והיינו געל. או דוקא במפורש ירקרק חרוץ משמעו געל הא סתם ירוק הוא בלאה או גרין. ואע״ג דבלשון חכמים ודאי סתם ירוק משמעו געל כמבואר בפרק ב׳ דנדה וכמש״כ התוס׳ סוכה שם. מכ״מ פליגי שפיר בלשון המקרא. והרמב״ם פסק רפי״ב מה״נ כסומכוס. ולא נתבאר הטעם. ונראה משום דסתמא דירושל׳ סוכה כותי׳ אזיל. דאי׳ התם על הא דתנן הירוק ככרתי איזהו ירוק שבירוקים רא״א כשעוה וכשושנת כרמל סומכוס א׳ ככנפי טווס וכהוצי דקל (כצ״ל) כו׳ וכאן הוא אומר הכין. פי׳ אמאי נקיט התנא מראה גרין ככרתי. ובברייתא מפרש סומכוס מראה גרין כהוצי דקל. ומשני אר״פ שניא היא תמן ירקרק. פי׳ שמראה גרין עזה הוא כהוצי דקל. אבל סתם מראה גרין הוא ככרתי. זהו פי׳ הירושלמי. ופי׳ המפרשים אינו נכון ע״ש. הרי דמקשה אליבא דסומכוס. ש״מ דהלכה כמותו. איברא לשון האחרונים ביו״ד סי׳ ל״ח משמע דכנף טווס ג״כ הוא געל ויש לדחות:

בבגד או בעור. כאן הקדים הכתוב עור לשו״ע שלא כסדר הכתוב הקודם. ובאמת כל הפרטים מיותר בזה המקרא שהרי כבר פי׳ הכתוב במקרא הקודם. אלא בא ללמד שאינו דומה פרטים של צרעת לפרטים של טומאת מגע דבטומאת מגע העץ המשמש את המתכות והוא יד לכלי מתכות ה״ה ככלי מתכות ולא כן בצרעת דאפילו מחובר לבגד או להעור איזה מין אחר אין חל עליו דיני צרעת וכדתנן במשנה דנגעים ובת״כ. והיינו שדייק הכתוב שיהא המראה דוקא בבגד וגו׳ והכי תניא בת״כ בבגד ולא בנימין כו׳. ומעתה נקיט הכתוב הפשוט תחלה כדרך הכתובים. והחל בבגד או בעור. שאין הטפל להם הכרחי כ״כ וגם בלי הטפל יהיו בגד ועור משא״כ שו״ע אין להם שם שו״ע בלי כלי הארג. והם מוכרחים לזה השם קמ״ל דמכ״מ אין העץ של הארג מק״ט. ועדיין הייתי אומר דוקא עץ הארג דאינו מצורף לשו״ע לעולם רק עד שתהא נגמרת האריגה אבל מלאכת עור יוכל להיות שאיזה חתיכת עץ וכדומה מחובר לעור מה שא״א להיות הכלי בלעדו קמ״ל דמכ״מ דוקא בעור שבו חל הצרעת ולא במחובר לעור: