ויקרא י, ג

הוא אשר דבר וגו'. היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכבדי. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במידעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:

וידם אהרן. קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל, שנתיחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:

בקרבי. בבחירי:

ועל פני כל העם אכבד. כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקדשיך:

וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן הוּא דִי מַלִיל יְיָ לְמֵימַר בְּקָרִיבַי אִתְקַדַשׁ וְעַל אַפֵּי כָל עַמָא אִתְיַקָר וּשְׁתִיק אַהֲרֹן

וַאֲמַר משֶׁה הִיא דְמַלֵיל יְיָ עִמִי בְּסִינַי לְמֵימָר בִּדְקָרִיבִין קֳדָמַי אֲנָא מַקְדַשׁ מַשְׁכְּנָא דְאִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּעִיבִידַת קוּרְבָּנַיָא אוֹקִידִינוּן בְּשַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא מִן קֳדָמוֹי מְטוֹל דְעַל מֵיחְמֵי כָּל עַמָא אִיתְיְקַר וּשְׁמַע אַהֲרן וְשָׁתִיק וְקַבֵּיל אֲגַר טַב עַל מִשְׁתּוֹקֵיהּ

הוא אשר דבר ה' לאמר היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ג׳) ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב) ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב) וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד) זה הענין על דבר הכסף (בראשית מג יח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א טז לד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני:

וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח):

הוא אשר דבר ה׳. כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני:

ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך: הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקב"ה: והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו. הא אם לא יצא קידש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך.

ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד השכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו.

וידום אהרן - מאבלותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כתיב ביחזקאל: בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה.

אף כאן וידום - ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזה מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאומרת: שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה: ונקדש בכבודי - וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט וכי היה מבשר הקב"ה למשה: עשו לי משכן - ובו ביום ימותו הגדולים שבכם?!

וידום אהרן. שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם:

בקרובי אקדש. על ידי מיתת קרובין הללו אתקדש ואתגדל לעיני כל העם שישאו ק"ו בעצמם מאלו וישמרו עצמן מלעשות כן וייראו ממני:

וידום ב' וידום אהרן וידום השמש רמז למה שאמרו מאורות לוקין על אב בית דין שמת ובני אהרן היו אב ב"ד:

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר, אלא בשני מקומות דבר, האחד במעמד הר סיני שהזהיר הכהנים שלא יסתכלו יותר מדאי, הוא שכתוב (שמות י״ט:כ״ב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה', כשם שמצינו בנדב ואביהוא שפרץ בהם, וזהו שאמר בכאן בקרובי אקדש, ושם אמר הנגשים אל ה', ושתי לשונות אלו מצאנום סמוכים ביחד בפסוק (ירמיהו ל׳:כ״א) והקרבתיו ונגש אלי. והשני באהל מועד שאמר (שמות כ״ט:מ״ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וזה רמז גלוי שכינה לבני אהרן באמרו ונקדש בכבודי, הזכיר ונקדש לרמוז בקרובי אקדש, והזכיר בכבודי לרמוז ועל פני כל העם אכבד. ומלת בקרובי בלשון רבים שהקב"ה מתקדש בקרוביו, כלומר ע"י הדברים הקרובים לו, אבל בספר תורה שאינה נקוד אפשר לקרוא בקרבי לשון יחיד והוא המלאך הקרוב לו, יהיה בקרבי אקדש כמו ונקדש בכבודי, ותמצא המלה חסרה וא"ו, בקרבי כתיב, כענין (הושע י״א:ט׳) בקרבך קדוש, וכן (דברים ל״א:י״ז) על כי אין אלהי בקרבי, וזה לפי שמדת הדין פגעה בהם על שלא כוונו אל הוי"ו, וכמו שהזכיר למעלה.

וידום אהרן. השתיקה אחת ממשפטי האבלות, והם מפורשים ע"י יחזקאל ע"ה דכתיב (יחזקאל כ״ד:ט״ז) בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך, האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל, אמור לבית ישראל וגו' הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם וגו', ועשיתם כאשר עשיתי, כי היה מתנבא על חרבן בהמ"ק ועל הגלות שיהיו גולים בארצות אויביהם ואין מספיקין בידם להשלים ולעשות חקי האבלות וכתיב, והיה יחזקאל לכם למופת.

ודע כי בכלל "אבל לא תעשה" יכנסו חמשה דברים, רחיצה סיכה תשמיש המטה משא ומתן של סחורה למוד התורה, כי כל אלו נקראים שמחה והשמחה הפך האבלות, ושמחת התורה והסחורה תמצאם בפסוק אחד, הוא שכתוב (תהילים קי״ט:קס״ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, למד ששניהם נקראים שמחה, וכתיב (ישעיהו ט׳:ב׳) כאשר יגילו בחלקם שלל.

הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרבי אקדש והיכן דבר, ונועדתי שמה לבנ״י ונקדש בכבודי וגו'. ד״א היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו פן יפרץ בם ה׳ בכהנים גדולים הקרבים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא יתחלל שמי ועבודתי כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו׳ ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו, הא אם יצא חלל ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

ועל פני כל העם אכבד רואה בניו מתים ומניח אבילתו בשביל עבודתי.

וידם אהרן כמו שמצינו ביחזקאל האנק דום אבל מתים לא תעשה אף כאן וידם אהרן ממה שהיה רוצה להתאבל.

הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש. ופירוש אשר דבר, בפרשת כהן גדול, באמר אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא, וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם, וזהו בקרבי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם קרובי[ו], לא ימצא בהם דרך אבילות, ובזה על פני כל העם אכבד, אהי נכבד; ואף לבני אהרן, אע"פ שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחלה, הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש, הוא אשר דבר ה', כלומר, זה חשב הק' אנקם מאלו שהם קרובי ואתקדש ואכבד בפני העם שילמדו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרן שהם קרוביו של הק' שתק וקבל נחמה. ורבותינו דרשו, שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו, והוא אשר דבר ה', כשאמר ונקדש בכבדי:

הוא אשר דבר ה׳ וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו הוא. ב׳, אמרו ״לאמר״ משמע שצוה ה׳ לאמר, אם כן למה לא אמר עד עתה? ושגיון זה דומה לשגיון אזהרת שבת שלא צוה בשעתו עד אחר כך אמר (שמות טז:כג) ״הוא אשר דבר ה׳״, ושם מצינו לו טעמים מספיקים בענין, כי לא נאמר לו ״לאמר״, כמו שדקדק לומר ״הוא אשר דבר ה׳ שבתון״ וגו׳ ולא אמר ״לאמר״, מה שאין כן במה שלפנינו שאמר ״לאמר״.

ורז״ל מצינו להם שאמרו (תורת כהנים הכא): היה אהרן עומד ותוהה ואומר ״אוי לי, כך עברה בידי וביד בני שכך הגיעתני״. נכנס משה אצלו והיה מפיסו, אמר לו: ״אהרן אחי, מסיני נאמר לי ׳עתיד אני לקדש הבית באדם גדול׳, והייתי אומר או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך״ וכו׳, עד כאן. דבר אחר ״ויאמר משה וגו׳ הוא אשר דבר״ וגו׳ – דבור זה נאמר למשה בסיני ולא ידעה עד שבא מעשה לידו, וכיון וכו׳ אמר לו משה לאהרן: ״לא מתו בניך אלא בשביל קדשת שמו של מקום״, שנאמר (שמות כח:מג): ״ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי״. כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן, שתק, עד כאן.

הנה לדרך הראשון מפרש תיבת הוא על זה הדרך: להיות שהיה מצטער על הסבה שהוא סבב לבניו שמתו, לזה אמר לו משה כי הוא זה טעם מיתתם, לצד אשר דבר ה׳ וגו׳, ולא לצד עונו היה הדבר. ותיבת ״הוא״ כפי זה חוזרת אל הסובב. ולדרך שני תיבת הוא חוזרת אל הדבור הסתום שלא ידעו, ועתה ידע כי הוא זה מכון הדבור הנאמר לו קדם ״ונקדש בכבודי״, גם לא נאמר לו שם דבר ולא לאמר, דוק ותשכח, ונשארו הדברים בלבב משה סתומים עד שעת מעשה והבינם ואמר ״הוא אשר דבר ה׳ אלי״, ומה דבר? ״ונקדש בכבודי״. ואמרו לאמר וגו׳, פרוש: כונת דברי ה׳ באמרו ״ונקדש בכבודי״ הוא לומר על זה הדרך, באמרו ״ונקדש״ רצונו לומר ״בקרבי אקדש״, ואמרו ״בכבודי״ הוא ״ועל פני כל העם אכבד״. ולדרך זה נתישבו כל הדקדוקים, אלא לדרך ראשון עדין קשה מה שהקשינו. ולעמד על עמק דבריו יש להעיר אמרו ״או בי או בך״ שלא היה לו לומר אלא ״בי או בך״ או יאמר ״בך או בי״, כי לא יצדק לומר ״או״ בתחלה.

ולזה נראה לישב, כי לצד שיש בענין שני דברים: האחד הוא בחינת המעלה, והשני בחינת המאורע שהוא המיתה. וכשבא לומר את אשר הבין מי הוא הקרוב אשר יקדש בו, אם היה מתחיל לומר ״בי״ או ״בך״, היה נשמע בדבריו כי הוא הקרוב לפני ה׳ ביותר מעלה וכבוד, ולזה הזכיר עצמו בפשיטות והזכיר אהרן בספק ״או״. לזה אמר ״או בי״ שגם הוא בספק, ואם היה אומר ״בך או בי״ יבא המיחוש כי רצה להלביש המאורע הרע באהרן כי הוא ימות בהשראת שכינה ואת עצמו עשה בספק. לזה נתחכם משה ואמר ״או בי״, הקדים עצמו לצד בחינת קבלת הפורענות ולא בהחלט, כדי שלא יכנס בחשד כי מעריך עצמו בערך גדול מאהרן, ואמר ״או״ דרך ספק כדרך הספק שעשה באהרן באמרו ״או בך״.

אלא שעדין קשה, כיון שלא נאמר מה׳ אלא אחד מהם, ולא נכנס לו הספק אלא איזה אחד מהם, אם כן למה מתו שנים? ועוד, מנין לו לומר שהם גדולים ממשה ואהרן, כיון שלא אמר ה׳ אלא אחד מהם ומתו שניהם נכנסו במקום אחד מהם, ואינו יכול לומר אלא טובים השנים מאחד מהם (קהלת ד:ט).

אכן הכונה הוא שכשאמר לו ה׳ ״ונקדש בכבודי״ (שמות כט:מג), ידע משה כי ימות מהצדיקים, אלא שסבר בשעור משמעות הדברים באמרו ״ונקדש בכבודי״ הוא שיתקדש הבית באותו שהוא כבודי מכבדי שהוא הצדיק. ולפי זה אין כאן אלא צדיק אחד, כי כן משמע ״כבודי״ לשון יחיד, ונפל לו הספק מי הוא זה היחיד, אם הוא משה אם הוא אהרן, והוא אמרו ״או בי או בך״ וכמו שפרשנוה. ועכשיו כשראה כי מתו שנים, חזר להבין כונת אמרו ״ונקדש בכבודי״ שאין הכונה שיתקדש, ובמה – בכבודי, שהוא לשון יחיד, אלא הכונה הוא על זה הדרך ״בקרבי אקדש״ והוא אמרו ״ונקדש״, ואמרו ״ועל פני כל העם אכבד״ הוא כונת אמרו ״בכבודי״ פרוש בשביל כבודי. וכפי פרוש זה לא אמר ה׳ לשון יחיד בצדיקים, כי הצדיקים נרמזו באמרו ״ונקדש״, ואמרו ״בכבודי״ הוא בשביל כבודי, והראיה שכך הוא כונת אמירתו יתברך שהרי מתו שנים, והוא אמרו ״הוא אשר דבר״ תשובה לאהרן שלא יתעצב וכו׳, ופרוש דברי ה׳ שהם ״לאמר״ פרוש כונת אמירתו היא על זה הדרך ״בקרבי וגו׳ ועל פני״ וגו׳ לשלל פרוש אחר שיתחיב ממנו לומר שלא ימות אלא אחד.

או אפשר שמשה הבין גם כן דרך זה שאמר כאן ״בקרבי״ וגו׳ ״ועל פני״ וגו׳, והוא מה שרמז בדבריו ״או בי״ וכו׳, כי אמרו ״או״ יגיד שקדמה חלוקה אחרת, והוא שניהם יחד, והוא דרך שצדק לבסוף, או בי לבד, או בך לבד, ואחר מעשה הכרע ספק השקול שכונתו לומר ״בקרבי״ וגו׳ ״ועל פני״ וגו׳, ולזה מתו שנים.

ובזה נתישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב. ונשאר לישב מכל מקום מי אמר למשה להכריע כן, דלמא לעולם הכתוב כפשוטו, ונקדש הבית בצדיק אחד הנרמז בתבת ״כבודי״, ומה שמתו שנים, כי זכות שניהם מתאים לשעור אחד מהם, משה או אהרן? הנה בהשכיל על טעם הדבר נדע שאין זו קשיא, כי טעם הדבר הוא לצד שחש ה׳ שכשראו ישראל את אלהיהם שכן שמו בתוכם ואין גדלתו ומוראו נכר כסדר שהוא נכר בעליונים, שלא יהיה מוראו עליהם כמצטרך ולא יתנהגו כשעור הכבוד המתחיבים בו. ויותר יש לחוש לגדולי ישראל שיחשבו בדעתם שהם קרובים אל ה׳ וירצו להיות נגשים ומתקרבים. אשר על כן עשה משפט בגדול שבכלן שאין גדר למעלה ממנו לחוש לו, לומר שבערך בחינתו לא תמנע ממנו הקריבה לה׳, ונשאר כל העם שומרים כבודו יתברך, כאמרו ״ועל פני כל העם״ וגו׳. ומעתה לכשנאמר כי משה בפני עצמו גדול מנדב או אביהוא, אהרן בפני עצמו גדול מכל אחד מהם גם כן, אם כן הניח ה׳ הדרגה שאין עליה מורא. ולצד התחברותם, הלא לא יועיל זכותו והשגתו של אחד לחברו להכינו לאשר להתקרב לשכינה, ואין הגבלת כבוד לה׳ אלא לגדר של כל אחד מהם ולא לגדר גדול מאחד מהם. ולכשנכחיש בחלוק זה ותרצה לומר כי יצטרף זכות שנים, אם כן עדין יחסר הגדלת כבודו יתברך בערך משה ואהרן יחד, או שלשה כנדב ואביהוא, או ה׳ שיצטרף זכותם ליותר מזכות נדב ואביהוא, אלא ודאי כי לא יצדיק הצרוף כאן. ועוד תמצא שאין נערך זכות הנפרד לזכות הנסמך בבחינת המרגליות ואבנים טובות, ששנים קטנים הגם שיהיו גדולים בהצטרפותם יחד מאחת גדולה, לא תכנס עמהם הגדולה בהשואת הערך, והדברים פשוטים.

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. פירש"י והיכן דבר ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, ואין צורך לזה שהרי נאמר כאן ועל פני כל העם אכבד א"כ פירוש הכתוב כך הוא ונקדש רצה לומר הבית יהיה נקדש בדבר שהוא כבודי שעל ידו אכבד על פני כל העם, ואין זה כ"א בקרובי השי"ת כי כל הקרב הקרב ביותר אל השי"ת ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו ק"ו לומר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים ואז יקחו כולם מוסר וזהו כבודו של השי"ת על פני כל העם.

וזהו שפירש"י, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ובמה יודע איפה שהם גדולים אלא ודאי שכך ביאור הענין שהקב"ה אוחז בשני קצוות, הקצה האחד הוא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מבזולתם, הקצה השני שמענישם אפילו על שגיאה קטנה, וכל זה כדי שילמדו מהם ק"ו הנזכר כל הפחותים מערכם, מה שלא היו יכולין ללמוד ק"ו זה אם היה מעניש איזו אדם בינוני או אם היה מענישו על איזו עון גדול, והכתוב אומר ועל פני כל העם אכבד משמע שכולם יהיו נזהרים בכבודי מאז והלאה כי כולם יקחו מוסר בק"ו זה ואם לא היו גדולים גם ממני אז לא יגיע מוסר זה לכולם, כי הגדולים מערכם יאמרו לא תגיע בעדינו הרע ולא יוקח מוסר זה כ"א לפחותים מהם, ואפילו לשוים להם במדריגה לא יגיע כי כל אחד יטעה לומר אני גדול מחברי, זולת מי שהכל מודים בו שהוא גדול מכולם ממנו יוקח מוסר לכל וזהו ענין קידוש השם כי מאז יראו את ה' קדושיו, וזהו שאמר בקרובי אקדש במי שהוא קרוב אלי יותר מזולתו בו אקדש כי על ידו על פני כל העם אכבד יגיע המוסר לכולם והוא שנאמר (ויקרא טז א) בקרבתם לפני ה' וימותו. לפי שהיו קרובים אל ה' יותר מזולתם ע"כ וימותו.

וזהו טעם ותאכל בקצה המחנה. שדרשו רז"ל (ילקו"ש תשלב) בקצינים שבמחנה וכאמרו רז"ל (ב"ק ס.) אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים כו', וביאור הדבר שלכך מתחיל בצדיקים בעבור שיקחו הרשעים מוסר וז"ש ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו' יפחדו וידאגו לנפשם שלא יקרה להם כאשר קרה לאלו בראותם כי לא ישא ה' פני איש. וזה פירוש יקר.

הוא אשר דבר ה׳. זה הענין של מיתתם הוא דבר ה׳. וכיב״ז ביארנו בס׳ בראשית כ״ד נ״א ובס׳ שמות ט״ז כ״ג בלשון משה רבינו הוא אשר דבר ה׳ וכ״כ הרמב״ן:

בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. הודיע לו סיבת העונש שבא לשני תכליתים נעלים. חדא כדי להראות חומר מקדש וקדשיו. וכדי לאיים בזה על הכהנים לדורות שיהיו נזהרים הרבה בקדשי ה׳. וזה מאמר משה בקרובי אקדש. בבני אדם הקרובים אליו יתקדש בעיני ישראל שיכירו בזה עוצם קדושתו ורוב ההכרח להזהר בחילול קדושתו ח״ו :

ועל פני כל העם אכבד. עוד תכלית שידעו כל העם בזה דהמשכן הוא פלטין ש״מ והשכינה שורה בקרבם. שהרי משום זה נגע בהם מדה״ד בזעף:

וידום אהרן. שלא בכה. דבכיה על המת הוא באמת מצוה כדאיתא במ״ק שלשה לבכי. ומי שאינו בוכה על קרוביו ה״ז מגונה וכמו שהאריך הרמב״ן בהקדמה לס׳ תה״א. אבל הטעם לזה הוא אם במיתת בנים קטנים ר״ל ובא לעונש. הרי התכלית שירגיש בענשו והחי יתן אל לבו אבל אם לא יבכה דומה להבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק ומוסיף בזה צער לאביו. ואם בקרובים גדולים ואין בא לעונש החי מכ״מ הרי כבוד המת הוא והרי כבוד המת הוא ענין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים כידוע. אבל בזה הענין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה׳ וישראל א״כ אין לאהרן לבכות. והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו משא״כ אם מראה פנים צהובות ה״ז עושה בזה נ״ר לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו. מיהו ראוי היה לכתוב וישמע אהרן היה במשמע שפיר ששמע והבין אשר לפניו. אבל וידם משמעו אע״ג שלא בכה מכ״מ לא קבל ג״כ בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה׳. אבל לא משום מיעוט חסידות ח״ו אלא משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. וכאשר יבואר בתשובת אהרן על השעיר אשר שורף:

א רוצה לומר למה כתיב וידם אהרן מה היה לו לומר על גזירת השם יתברך העם ה' יריב. ועל זה פירש קבל שכר על שתיקתו כלומר ומשום הכי כתיב וידום משום שקבל שכר על שתיקתו. (גור אריה) ומה שהפך לפרש וידום אהרן קודם בקרובי כדי להודיע למה שתק אהרן לפי שהיה שומע שבניו היו יראי שמים וקרובים ומיודעים להקדוש ברוך הוא לכך שתק וכן הוא במדרש רבה:

ב כלומר תרתי קאמר מפני שתיקתו זכה ששמע מפי השם מה שלא זכה עד עתה שי"ג דברים נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ועוד זכה שנאמרה לו לבדו ולא נשתתף עם משה עד שיראה מפני זכותו של משה זכה לשמוע הוא מפי הגבורה ואתי שפיר אפילו אליבא דרבנן דרבי יהודה שהביא רש"י לעיל ריש פרשת ויקרא:

ג והא דלא פירש רש"י זה על בקרובי אקדש כיון שהביא ראיה מנורא אלהים ממקדשך. (עיין בקצור מזרחי):