ויקרא י, ב

ותצא אש. רבי אלעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה:

וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָתְהוֹן וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ

וּנְפָקַת שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ בִּרְגַז וְאִתְפַּלִיגַת לְאַרְבַּעְתֵּי חוּטִין וְאָעֲלַת בְּגוֹ אַפֵּיהוֹן וְאוֹקִידַת יַת נִשְׁמַתְהוֹן בְּרַם גוּפֵיהוֹן לָא אִיתְחַרְכוּ וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ

ותצא אש מלפני ה' טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה' והמשכיל יתבונן שכבר פירשתי זה (שמות ל א) זה החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם והנה הם שמו קטרת על האש כענין שאמר הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך ולא שמו לבם רק לזאת והנה לא היה אשה ריח ניחוח וזה טעם "וישימו עליה קטרת" שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק יז) אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה שלא יעשוה זרה והוא מה שנאמר (ויקרא ט״ז:א׳) בקרבתם לפני ה' וימותו כי בהקריבם לפניו מתו:

וימותו לפני ה׳. כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו:

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם - והוא ותצא אש של פסוק ראשון. כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם. וכן: וישב את הכסף לאמו, שכתוב ב' פעמים בפסל מיכה ששניהם אחד הם. אף כאן ב' הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי.

ותצא אש מלפני ה' - להקטיר קטורת לפנים תחלה ופגעה [ב]בני אהרן שם ומתו, ואח"כ יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון ותאכל את העולה.

וימותו לפני ה' - ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

ותצא. לפי שלא עשו כהוגן דאע"ג דמצוה להביא אש מן ההדיוט כדכתי' ונתנו בני אהרן אש וגו' היינו לאחר שירדה מן השמים פעם אחת אבל קודם לכן לא היה להביא מן ההדיוט שממעטי' בכבוד שמים שיאמרו באש של הדיוט נאכל הקרבן ולפי' כשהביאו אותה פגעה בהן האש היורדת מן השמים. וק"ל שהרי קודם לכן כתיב ותצא אש מלפני ה' מיהו אז"ל במסכת יומא שמתו מפני שהורו הורא' בפני משה רבן שדרשו ונתנו בני אהרן אש אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:

וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע:

(ותאכל) אותם בגימטריא זה הנפש. אותם מלא וי"ו שחטאו בששה דברים אש זרה. הורו בפני רבם. שתויי יין. בנים לא היו להם. נתנו עיניהם בפרנסות. לא נטלו עצה:

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. חטאו באש ולקו באש, ומיתה זו שהזכיר הכתוב וימותו לפני ה', היתה פרוד הנשמה מן הגוף, שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם ואז נפרדה נפשם מגופם, כי אין לומר שנשרפה נשמתם ח"ו שהרי קרובי קראם הכתוב (ויקרא י׳:ג׳) בקרובי אקדש, ואמרו רז"ל אמר משה לאהרן אחי יודע הייתי שיקדש הבית והייתי סבור או בי או בך, עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך. ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעוה"ב, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם שלכך נזכרה מיתתם ביוה"כ בפרשת אחרי מות. וכן מצינו בירושלמי דמסכת יומא (א, א), מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכיפורים ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת. וגם אין לומר שנשרף גופם ומלבושם, שהרי הכתוב מעיד וישאום בכתנותם, כי חק הכהונה להיות להם כתונת כענין שנאמר (שמות כ״ח:מ׳) ולבני אהרן תעשה כתנות, ומיתה זו קראה הכתוב שרפה הוא שכתוב (ויקרא י׳:ו׳) יבכו את השרפה אשר שרף ה'.

ונראה שמזה למדו רז"ל מיתת שרפה שהיא מכלל ארבע מיתות בית דין, ומיתת השרפה היתה שהיו מתיכין עופרת ופותחין פיו של זה שנתחייב שרפה ומלעיטין אותו לתוך גרונו, והסימנין נשרפים ונשמתו מסתלקת. כי אין דין תורה לשרוף את גופו אלא דוגמת מיתת בני אהרן בידי שמים שלא נשרף גופם כלל. וכן אמרו רז"ל כמין שני חוטי אש נכנסו לתוך שני נקבי חוטמיהן ויצאה נשמתם. וכענין זה היתה מיתת חילו של סנחריב שהתנבא עליו ישעיה ע"ה, שנאמר (ישעיהו ט׳:ד׳) כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכולת אש, מלת סאון הפוכה כמו אסון, ובאור הכתוב כל שאר המלחמות ההרוגים הם הנהרגים ברעש וקול המולה ובגדי אנשי המלחמה הם צבועים ומגוללים בדם, אבל מלחמה זו של סנחריב תהיה לשרפה ומאכולת אש ולא כשאר הרוגי מלחמות, וזהו שכתוב (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. וכל המגפה הזאת היתה לסנחריב בכח התפלה שהתפלל חזקיהו וישעיה אל השמים ונשמעה תפלתם, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לב) ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבושת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיוצאי מעיו שם הפילוהו בחרב. ומפני שמיתתן היתה מיתת שרפה שנשרפה נשמתם מבפנים ונשארו הם ובגדיהם שלמים, לכך אמר הנביא (ישעיהו י׳:ט״ז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש כלומר כיקוד אש, של נדב ואביהוא, ואמר ותחת כבודו כאלו אמר ותחת בגדיו וכמו שאמרו רז"ל ר' יוחנן הוה קרי להו למאני מכבדותי, כי בגדיהם היו קיימים כבגדי נדב ואביהוא שהזכיר בהם הכתוב וישאום בכתנותם. ועל זה אמר הנביא (שם) וכבוד יערו וכרמילו, הם חיילותיו המרובים כעצי היער מנפש ועד בשר יכלה והיה כמסוס נוסס, כלומר והיה כבוד יערו הנזכר כמו סס, הוא תולעת שנוסס בעץ מבפנים ומשייר הקליפה שלמה מבחוץ, כמו שנאמר (שם נא) וכצמר יאכלם סס, והכוונה בזה ששרף נשמתם ושייר גופם ובגדיהם, והחיל הזה היה מבני יפת שהיה להם זכות הבגדים, בשכר שכתוב (בראשית ט׳:כ״ג) ויקח שם ויפת את השמלה, שכסה את ערות אביו, ושם שאנחנו מבניו זכה על זה למצות ציצית. ומלת אותם שהוא מלא ירמוז לאש הששי דשכינה, שכן אמרו במסכת יומא שש אשות הן, אש אוכלת ואינה שותה, שותה ואינה אוכלת, אוכלת ושותה, אוכלת לחים ויבשים, אש דוחה אש, אש אוכלת אש. אוכלת ואינה שותה דידן, שותה ואינה אוכלת דחולין, אוכלת ושותה דאליהו, אוכלת לחים ויבשים דמערכה, אש דוחה אש דגבריאל, אש אוכלת אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפם. ועוד יש בו רמז משש דעות שבאו לרז"ל בחטאם.

ותצא אש בתחלה סתם ואח״כ פי׳ האיך יצאה ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו׳ ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם היא יציאת האש האמורה למעלה כי דרך יציאתה מלפני ה׳ מבית קדש הקדשים מצאה נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל מקריבים עליו אש זרה ושרפתם ויצאה אותה האש מן ההיכל לחוצה על מזבח העולה ותאכל עליו את העולה וגו'

ותצא אש פרש״י רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. פירוש דרשו אע״פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן אש וגו׳ ולא שאלו את פי משה רבן כדכתיב אשר לא צוה אותם והיה להם לימלך במשה רבן כמו ששנינו במסכת תענית שנענש יאשיהו ונהרג על שהיה לו לימלך בירמיה ולא נמלך כשהעביר פרעה נכה חרב בארצו. וי״א טעו בהוראתו להקריב באותו יום אש זרה ומה שכתוב ונתנו בני אהרן הכהנים אש שאעפ״י שהיא יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, היינו מאותו יום ואילך שכבר ירדה מן השמים אבל באותו יום שעדיין לא ירדה מן השמים ורצה הקב״ה להתכבד בה לעיני כל העם לא צוה אותם והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם שלא למעט כבוד שכינה כמו שמצינו באליהו ואש לא תשימו.

ותאכל אותם וימתו מדה כנגד מדה נענשו כאן באש לפי שמצינו במראה כבוד שכינה שהוא כאש אוכלת והוזהרו בה בסיני כמו שפרש״י בפרשת משפטים גבי ויחזו את האלהים, ולזקני ישראל באש תבערה בפרשת בהעלותך. ד״א מדה כנגד מדה חטאו כאן באש ולקו באש.

וימתו לפני ה'. ר׳ אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים להכנס שם שנאמר ויקרבו כל העדה וישאום בכתנותם א״כ למה נאמר וימתו לפני ה׳ שנגפן המלאך ודחפן לחוץ והוציאם. רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר וימתו לפני ה' א״כ למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.

ותצא אש מלפני ה' ותא"כל או"תם וימו"תו. גימ' נפ"שם נשר"פה והגו"ף קיי"ם. וימותו לפי שעשו שלא כהוגן ואע"ג דאמרינן מצוה להביא מן ההדיוט כדכתי' ונתנו בני אהרן אש היינו לאחר שירדה אש מן השמים שאכלה העולה אבל בפעם ראשונה לא הי"ל להביא מן ההדיוט קודם שתרד אש מן השמים שממעטין בכבוד שמים שכולם יאמרו באש של הדיוט נאכל הקרבן ולכך כשהביאו אותה פגעה בהם אש היורדת מן השמים. וק"ל שהרי קודם לכן כתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח מכלל דמתחי' ירדה להם אש מן השמים שתאכל העולה והשלמים ומיהו אמרי' במס' יומא שמתו לפי שהורו הוראה לפני רבן מדבר זה שדרשו בני אהרן ונתנו אע"ג שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:

וימותו לפני ה'. פלוגתא בת"כ י"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתונותם וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"ק או' לא מתו אלא בפנים שנא' וימותו לפני ה' וא"כ מאי ויקרבו וישאום מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ ותימ' לדברי רע"ק א"כ נטמא המשכן שנק' אהל מטומאת המת וצריך הזאת ג' וז' פעמים ולא מצאנו שפסקו מעבודתם כלל שכן כתיב בפי' ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו דבשלמא לת"ק איכא למימר דחפן המלאך והוציאן לחוץ קודם יציאת נשמתן אלא לרע"ק קשה וצ"ע. פירש"י גבי שעיר חטאת ההגדה שהיא בפסוק שני אחי אם שמעת בקדשי שעה אין להקל בקדשי דורות הודה ולא בוש לו' לא שמעתי כלו' משה הודה שלא שמע בקדשי דורות שמותרין לאונן אכן שמעתי פירושו כך הודה ולא בוש לו' לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי פי' ודאי יש לחלק בקדשי שעה לבין קדשי דורות ותדע שכן הוא שאם לא כן היה לו למשה לו' עמוד ואשמעה מה ידבר שכך היה דרכו מתוך ענותו בכל דבר שהיה מסופק לו או שלא שמע מעולם לומר אלכה נא ואמלך בגבורה אלא ודאי מיד שהזכיר אהרן החילוק נזכר משמועתו שלמד מפי הגבורה:

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם חז"ל נחלקו בחטא נדב ואביהוא. י"א שנתחייבו מיתה מיום מתן תורה הציצו בשכינה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויראו את אלהי ישראל. וי"א שתויי יין נכנסו למקדש. וי"א שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבן הכוונה בזה לפי שהסבות שאין אדם משיג חכמות רבות. אחת שמבקש להשיג יותר ממה שאפשר בטבעו וזהו דעת מי שאמר שהציצו בשכינה יום מתן תורה. סבה אחרת לפי שהוא להוט בתענוגים גופיים וזהו דעת האומר שתויי יין נכנסו למקדש סבה אחרת אהבת הניצוח שאינו רוצה להיות מודה על האמת וזהו דעת האומר שהורו הוראה בפני משה רבן. סבה אחרת ההרגל והמנהג שהכפרי שמורגל להיותו ישן בקרקע אם ירצה לישן במטה חשובה בסדינין לא יוכל לישן וזהו פשט הפסוק בהקריבם אש זרה שאש זרה היו מורגלים בה ולא רצו באש של גבוה שלא הורגלו:

וימתו לפני ה׳. אולי שירמז טעם מיתתם, שהוא להפחיד לירא מן המשכן בראותם את אלו שקרבו לפניו מתו. עוד ירמז כי מיתתם היה על מה שקדם מהם לה׳, על דרך מאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה יג:י) שמיתתם היה למה שקדם ״ויחזו את האלהים״ וגו׳ (שמות כד:י), והם הם אצילי בני ישראל.

וימותו לפני ה׳. פגע בהם מדת הדין תומ״י בשביל שהיו לפני ה׳ בפלטין של מלך מה״מ הקב״ה. ואי היו עושים איזה עבירה שחייבים עליה מיתה ב״ש בחוץ לא היה נוגע בהם מדה״ד באותה שעה אבל בפלטין ש״מ חמת מלך מלאכי מות. וכן פי׳ הכתוב ר״פ אחרי בקרבתם לפני ה׳ וימותו. לא שהחטא היה שהקריבו עצמם לפני ה׳ אלא משום הכי נענשו מיד על ההקרבה שלא כדין בשביל שנתקרבו עצמם באותה שעה לפני ה׳:

ש מה שקשה על זה והא אין עונש בלא אזהרה אפרשנו בסמוך:

ת ופירוש אשר לא צוה אותם אינו סיבת מיתתם אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם כמו שצוה את אהרן קח לך עגל וגו' ופירוש בקרבתם בעת קרבתם ולא שבעבור אש זרה מתו אלא עיקר מיתתם היתה מפני שתויי יין ולולי שרצה הקדוש ברוך הוא להתקדש על ידם לא היתה מיתתם עכשיו אף על פי שכבר נגזרה עליהם מיתה בשעה שהציצו וכן לא היו מתים ביום זה שהיה שמחה לישראל אם לא הורו הלכה ביום זה עיין עוד מזה לקמן. (ועיין בקצור מזרחי) כי שם הביא עוד דעת ר' יוסי הגלילי שאמר על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים מתו ור' עקיבא שאמר שמפני שניהם מתו ודברי בר קפרא שאמר בשם רבי ירמיה בן אליעזר בשביל ארבע דברים מתו על הקריבה ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו ועל אש זרה מבית הכירים הכניסו ועל שלא נטלו עצה זה מזה: