ויקרא י, יב

הנותרים. מן המיתה מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא:

קחו את המנחה. אף על פי שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן:

את המנחה. זו מנחת שמיני ומנחת נחשון:

ואכלוה מצות. מה תלמוד לומר, לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הצרך לפרש בה דין שאר מנחות:

וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹהִי דְאִשְׁתָּאֲרוּ סִבוּ יָת מִנְחָתָא דְאִשְׁתָּאָרָת מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַטִיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא

וּמַלֵיל משֶׁה עִם אַהֲרן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹי דְאִישְׁתַּיְירוּ מִן יַקִידְתָּא סִיבוּ יַת מִנְחָתָא דְאִשְׁתְּיָרַת מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַּטִיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרוּם קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא

קחו את המנחה. אחר שהקטירו ממנה לגבוה אין ראוי לאכול הנשאר כי אם מקודשים ועתה תחלו לאכול החוק שנתן לכם השם שתקחו תמיד מאשי ה׳ ופירושו כל מנחה שהקטירו ממנה לשם:

וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. וכבר הזכיר למעלה ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו, והיה ראוי שיהיו פסוקים אלו סמוכים זה לזה כי הכל דבר משה לאהרן ולשני בניו שלו בשוה, ומה שהפסיק ביניהם בפרשת יין ושכר אל תשת, כדי ללמדך דרך ארץ שחייב אדם לנחם אבלים, כי אהרן היה מתאבל כאן על שני בניו נדב ואביהוא ובא הקב"ה לנחם אותו, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית י״ח:א׳) וירא אליו, לבקר את החולה, וזהו שתמצא הדבור לאהרן לבדו באמרו וידבר ה' אל אהרן לאמר. וכן דרשו רז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים.

וכן אמרו במדרש קהלת (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, מוטב שילך האדם במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים. אמר הקב"ה למד ממני שהנחתי שמחת בני במשכן ונגליתי לאבל נדב ואביהוא. אבל רז"ל הוכיחו ממקום אחר שהוא יתברך מנחם אבלים ממה שכתוב (בראשית כ״ה:י״א) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, וכוונתם בברכה זו תנחומי אבלים היתה.

ואכלוה מצות אצל המזבח. וכתיב ואכלתם אותה במקום קדוש, כדי שלא תבין דוקא אצל המזבח ממש לכך הוסיף ואמר ואכלתם אותה במקום קדוש הרשה להם שיוכלו לאכלם בכל החצר, כי כל חצר אהל מועד נקרא קדוש, ומה שאמר אצל המזבח ללמד כי כל מה שיתקרב לאכלה אצל המזבח יהיה טוב ויותר ראוי.

אצל המזבח ולא בהיכל ולא ע״ג המזבח. אין לי אלא זו בלבד מניין לרבות קדשי קדשים ת״ל קדש קדשים הוא. אין לי אלא סמוך למזבח מניין לרבות לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש תלמוד לומר ואכלתם אותה במקום קדוש.

קחו את המנחה. פרש״י שאתם אוננין כו׳ וא״כ היה כמו כן להזהיר על שירי חטאת קדשי שעה שהוא שעיר העם ואפי׳ על קדשי דורות לפי שהיה סבור משה ששעיר ר״ח עדיין קיים והוא נאכל. אכן עוד יש לדקדק כפילות המקראות ואכלתם אותה במקום קדוש. והרי כבר אמר ואכלוה מצות אצל המזבח. ונראה דבא משה רבינו ללמדנו הלכות דשייך לאכילת קדשים מה שלא נתבאר עד כה. והנה ידוע דקדשים מצוה שיהא נאכל לתיאבון כמו פסח וכן מצוה שיהא נאכל על השובע וכמש״כ לעיל ו׳ ט׳. והדבר מובן דכמו כן אם יש קדק״ד וקדשי קלים מצוה לאכול קדק״ד מתחלה לתיאבון ולבסוף על השובע. והנה אם יש קדק״ד מנחה וחטאת מצד הסברא יש להקדים מנחה מחמת שלחם קודם לבשר. ועוד דמנחה נתקרבה יותר למזבח מבשר החטאת שהרי מתחלה היה הגשת המנחה כולה אצל המזבח והיינו שאמר משה שתי אכילות של המנחה תחלה אכילה ראשונה אצל המזבח והוא בפנים בחצר שהוא מקום קדוש יותר. והטעם הוא משום שזה כלל גדול אין מעבירין על המצות. מש״ה כשעמדו הכהנים אצל המזבח וגמרו ההקטרה הביאו לשם המנחה תחלה האפויה מצות. אצל המזבח. וביאר אח״כ מצות אכילה אחרונה. ואמר ואכלתם אותה דוקא במקום קדוש. משמעו שיהא רק במקום קדוש קרוב לפתח החצר והיינו משום שבינתים צוה לאכול חזה התנופה ושוק התרומה במקום טהור ויצאו לחוץ ואכלו. ואח״כ נכנסו בחזרה ואכלו על השובע ואין מעבירין עה״מ. ע״כ מצוה לאכול סמוך לפתח רק שיהיה במקום קדוש. אבל באכילת החטאת לא היה למשה להזהיר נוסף על הפ׳ האמורה מכבר. ומסתמא יאכלו אהרן ובניו אחר המנחה את החטאת. ולא הוצרך לפרש אלא חלוק אכילת המנחה תחלה וסוף. בשביל שהשלמים בינתים במקום טהור. ואמר על אכילה ראשונה כי קדש קדשים היא. הוא טעם על ההיתר סמוך למזבח ואין בזה בזיון המזבח:

ס ואם תאמר והא לעיל מביא רש"י פלוגתא דתנאים דלחד משום שהורו הוראה בפני רבן ולחד מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. ויש לומר דהא והא גרמא אי הוה מעשה עגל לחוד למה המתין עד עכשיו. אי נמי למה המית נדב ואביהוא ולא אלעזר ואיתמר אלא ודאי תלוי נמי בעון אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואי הוי טעם אחרון לחוד הייתי אומר הא אין עונשים בלא אזהרה לכך צריך נמי עון העגל דיש בו אזהרה:

ע גם לרבות הבנים:

פ דאם לא כן למה הוצרך לומר להם זה הרי כבר נאמר בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. רא"ם:

צ השנים עשר נשיאים התחילו להקריב קרבנם ונחשון היה הראשון אף על גב דהיה נמי שעיר ראש חודש והיו ג' שעירים. מכל מקום לא רצה רש"י לפרש שעיר ראש חודש לפי שעל אותה מנחה לא צוה לו משה לאכול כמו שמשמע בסוף שאהרן אמר למשה אם שמעת בקדשי שעה וכו' ומשה הודה לדבריו ומשמע שלא אמר בתחילה בהדיא לאכלו:

ק ואם תאמר לעיל נמי למה לא מפרש קחו את המנחה מה תלמוד לומר לפי שהיה וכו' ולמה הוצרך לפרש אף על פי שאתם אוננים וקדשים אסורים לאונן. ועוד קשה בסמוך שמפרש כי כן צויתי באנינות יאכלוה דלמא כי כן צויתי שיאכלו את המנחה מצות ויש לומר כי כן צויתי משמע חידוש אף על פי שאין הדין כן בשאר מנחות ואי קאי אמה שיאכלו את המנחה מצות זה פשיטא הוא דכל מנחה אוכלים אותה מצות. לכך הוצרך לפרש באנינות יאכלוה ולכך הוצרך נמי לפרש לעיל קחו את המנחה ואף על פי שאתם אוננים כו' משום דכי כן צויתי קאי עליו אבל אי הוה מפרש לעיל לפי שהוא מנחת צבור כו' לא שייך לכתוב כי כן צויתי משום דבציווי לחודיה שצוה להם במנחה שגם בזו המנחה תנהוג בה כמנהג המנחה היה די למה חזר ואמר כי כן צויתי אלא על כרחך בעד אנינות צוה שהוא סותר מה שקדם שאונן אסור לאכול קדשים: