ויקרא י, יא

ולהורת. למד שאסור שכור בהוראה יכול יהא חיב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו (פסוק ט), כהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:

וּלְאַלָפָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קְיָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמֹשֶׁה

וּלְאַלָפָא יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת כָּל קְיָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה

ולהורות את בני ישראל. שאר המצות וכן ככל אשר יורו אתכם הכהנים:

ולהורת אותיות ולתורה:

אליהם בגימ' זהו ההלכה:

ביד משה בגי' זה הוא המקרא:

ולהורת אלו ההוראות.

את כל החקים אלו המדרשות.

אשר דבר ה' אלו ההלכות.

ביד משה זה מקרא. התרגום מניין תלמוד לומר ולהורת.

ולהורת. בשעת הוראה בין אסור והיתר ובשעה שמבדילין בין קודש לחול ובין טמא לטהור, אסור לשתות יין, כדי שיהיה מקום קדוש שאין נכנסין בו בטומאה (ובין מקום חול), וכן בין טומאה לטהרה; מיהו אין בהוראה מיתה, אם הורה שתוי, דכתיב: אתה ובניך... ולא תמותו, אתם הנכנסין במקדש במיתה, אבל לא המורה שתוי. הגה"ה:

ולהורת את בני ישראל וגו׳. עוד הוסיף עצה המשמחת הלב הוא להורות לתלמידים מקשיבים. וכבר נתבאר בס׳ דברים ועוד בכ״מ. דחקים משמעו כ״פ המדות שהתורה נדרשת בהן ע״י פלפול התלמוד וכמו שפירשנו בס׳ בראשית מ״א י׳ עה״פ ומחקק מבין רגליו. שהוא פלפול התלמוד. ונצטוה אהרן לעסוק בזה ויהי גורם שמחת הנפש המשכחת כל צער ויגון. ופי׳ את כל החקים כאן הוא כמו שפירשו חז״ל בכריתות די״ג את כל החקים אלו מדרשות. ולפרש״י הוא שדורשין בפירקא. ולפירוש הרמב״ם הוא דרשות ת״כ וספרי ומכילתא והכל בא ביד משה זהו התלמוד. ואע״ג שביארנו לעיל בס׳ שמות ר״פ תצוה ובס׳ דברים י׳ ו׳ שכח אהרן היה נעלה בסברא ולא דרך חידוש ופלפול מכ״מ זה אינו אלא כשהוא לעצמו לא נצרך לפלפול אלא מורה ומכוין האמת. משא״כ כשהוא מלמד לתלמידים היה מוכרח להודיעם דרך ההכרח להפסק. ולפי דברינו נכלל כל הוראות איסור והיתר בכלל בין הטמא ובין הטהור דמאכל אסור מיקרי טמא כמבואר בפ׳ זו. ומתחלה הזהירן על הוראה ואח״כ להגדיל תורה באמצעות החקים אשר צוה ה׳ ביד משה. היינו י״ג מדות. כ״ז לפי הפשט והדרש ידוע:

מ פירוש ותהיה וא"ו ולהבדיל והוא"ו של ולהורות מוסיף על ענין ראשון שגם הם במיתה:

נ דלא היה לו לכתוב אלא אתה ובניך אלא מדכתיב אתך הוי כאלו אמר אתך יהיו בניך למה לי והלא כבר כתיב אתה ובניך אלא ללמד כהנים בעבודתן וכו'. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם מנא ליה למדרש הכי הא אתה ובניך לגופיה איצטריך דאף הבנים בכלל האזהרה, ואין לומר דמלת אתה קדריש דאתי למיעוטי דאם כן אתה במיתה מיבעי ליה עד כאן לשונו וקל להבין: