ויקרא א, ה

ושחט' והקריבו' הכהנים. מקבלה ואלך מצות כהנה, למד על השחיטה שכשרה בזר:

לפני ה'. בעזרה:

והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן:

בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:

את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו:

וזרקו. עומד למטה וזורק מן הכלי לכתל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתן בארבע רוחות המזבח או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ארבע:

אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:

וְיִכּוֹס יָת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וִיקָרְבוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת דְמָא וְיִזְרְקוּן יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

וְיִכּוֹס טַבְּחָא בְּבֵית מַטְבְּחַיָא יַת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וְיִקְרְבוּן בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנָא יַת אַדְמָא בְּמָנַיָא וְיִדְרְקוּן יַת אַדְמָא בְּמִזְרְקַיָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

ושחט והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ה׳) ואיננו נכון אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת וכל שכן הולכה וזריקה ועוד שהולכת האברים לכבש פסולה בזר שכך דרשו (זבחים ד) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (ויקרא א׳:י״ג) זו הולכת אברים לכבש אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו:

לפני ה׳. כמו עולת הצאן על ירך המזבח צפונה. כנגד השלחן:

וטעם ושחט. הכהן שישחטנו אחד ויזרקו רבים את הדם וכן כתוב וימציאו בני אהרן:

וטעם אשר פתח אוהל מועד. להוציא מזבח הקטורת:

והקריבו - קבלת הדם והולכתו כדי לזורקו על המזבח. וגם רבותינו כך פירשוהו.

אשר פתח אהל מועד - ולא מזבח שבתוך אהל מועד.

ושחט. לשון יחיד כי כן דרך שחיטה אבל בהקרבה כתי' והקריבו וזרקו וערכו ונתנו:

את בן הבקר. משמע בחור וילד שלא יביא זקן או חולה משום הקריבהו נא לפחתך:

בני אהרן. שלא יהו מקריבין כהנים זקנים שמרתתין ידיהם וכן אז"ל במסכת חולין מאימתי כהנים פסולין משירתת:

בן בקר עולה שנ"ד שצריך להיות בן שנה:

וזרקו את הדם בבן הבקר כתיב את הדם ובצאן כתיב את דמו לפי שדמו של צאן דומה לדם האדם לכך כתיב דמו שמעלה עליו הכ' כאלו הקריב דמו:

ושחט את בן הבקר. קבלת רז"ל שהשחיטה כשרה בזר ולכך אמר ושחט בלשון יחיד ולא אמר ושחטו כמו שאמר והקריבו וזרקו בלשון רבים, וחזר בלשון יחיד ואמר והפשיט את העולה כלומר מי ששחט הוא יפשיט, או לוי או ישראל, וכן כתוב (דברי הימים ב ל״ה:י״א) והלוים מפשיטים. ומה שהזכיר לשון בקר הוא בן שתי שנים, שלכך לא הזכיר לשון פר ועגל, כי עגל הוא בן שנה ופר בן שלש שנים, וכן בכל מקום שנאמר כבש או כבשים הוא בן שנה, איל או אילים הוא בן שתי שנים. ובפרק ארבעה ראשי שנים היה ר"מ אומר כל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן שנה, בן בקר בן שתים, פר בן שלש. ובתורת כהנים, עגל בן שנה שנאמר (ויקרא ט׳:ג׳) ועגל וכבש בני שנה, בן בקר שתי שנים שנאמר (שם) עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים, השוה בן בקר לאיל תמימים אף בשנים עד כאן. אבל בשעיר שהוא מקטני העזים תוך שנה או בן שנה נקרא שעיר סתם, ואחר שנה נקרא שעיר עזים.

וסמך ושחט הבעלים, לשמש בו לפני בוראם עד קבלה ואילך שמצוה על הכהונה.וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים. וסמך ושחט במקום שסומכין שוחטין וסמך ושחט תיכף לסמיכה שחיטה.

את בן הבקר לשון בחרות, להוציא זקן יותר מדאי וחולה משום הקריבהו נא לפחתך.

את בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה׳ שמעון התמני אומר מניין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט ת״ל את בן הבקר לפני ה'.

בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתים, כמו שאמרו רבותינו מאימתי כהן פסול משירתת.

אהרן דומיא דאהרן שאינו בעל מום, הכהנים ולא חללים יצאו בעלי מומין וחללים.

את בן הבקר. משמע לשון בחרות, שלא יביא זקן יותר מדאי וחולה, משום הקריבהו נא לפחתך:

בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתין, כמו שאמרו רבותינו. כהן, מאימתי פסול לעבודה? משרותת:

הכהנים. הראוים לכהונה, שאינם לא חללים, ולא בעלי מומין, ולא טמאין, ולא אוננים לא שתוים, ולא יושבים ועומדים בכהונם שלבושים בגדי כהונה (ה)מחוסר[י] בגדים, וכל אלו מחללין עבודה:

אשר פתח אהל מעד. ולא על מזבח הזהב שבהיכל. ורבותינו אמרו: כשההיכל עומד ולא כשהוא מפורק:

וזרקו…סביב. דרשו רבותינו: שתי מתנות שהן ארבע:

ושחט. הוא בעצמו כדאיתא בפסחים ד״ז לא סגי דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מא״ל. הרי דמצוה לשחוט בעצמו. והוא בכלל טרחה בעצמו בכל מה דאפשר כמש״כ לעיל:

והקריבו. זה קבלה שהוא הראשונה ומשמעו שהוא הולכה. כך פרש״י. והרמב״ן כתב שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא הולכה אלא אינו אלא קבלה שיעשו מן הדם קרבן ע״ש. ואינו אלא תימא דמקרא מלא כתיב להלן ט׳ ט׳ ויקריבו בני אהרן את הדם אליו. וא״א לפרש אלא בהולכה למזבח. אמנם כאן דלא כתיב והקריבו ב״א את הדם אל המזבח מובן דמיירי גם בקבלה אבל ודאי משמעות הקרבה הוא הולכה כפרש״י:

ע מדכתיב ושחט סתם ואחריו כתיב והקריבו בני אהרן משמע דשחיטה כשרה בזר (נחלת יעקב) פירוש דאי סלקא דעתין דקבלה מותרת בזר ומהולכה ואילך מצות כהונה ופירושו של והקריב היינו הולכה הוי ליה להזכיר קבלה עם השחיטה קודם והקריבו בני אהרן ומדלא הזכיר שמע מינה דוהקריבו היינו קבלה. (גור אריה) פירוש דודאי האי והקריבו הוא קבלה דהולכה ליכא למימר דודאי ההולכה לא היה מהכרח עבודה שאם היה נשחט אצל המזבח עד שלא היה צריך להוליכה לא היה צריך הולכה אם כן צריך לומר דקרא דוהקריבו היינו קבלה שהיא היתה מצוה שאי אפשר בלעדה ואם כן למה כתב לשון והקריבו אלא דמשמע נמי הולכה ולמדנו שניהם שלא יהיו אלא בכהן:

פ אבל לא באהל מועד דאם כן הוי ליה למיכתב לפני ה' את פני הכפורת או לפני ה' פתח אהל מועד:

צ כלומר אף על פי שמשמעותה לשון הולכה למזבח מכל מקום כיון שקבלת הדם היא ראשונה שאחר השחיטה וקודם להולכה על כרחין צריכין אנו לפרש על הקבלה ולמדנו גם הולכה במכל שכן:

ק ואם תאמר לשתוק מבני אהרן כבר תירצו בגמרא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן מה אהרן כשר בלא מום אף בניו כשרים ואף על פי שבפרשת אמור מרבינן מהכהנים בעלי מומין ועיין התירוץ במנחת יהודה. (גור אריה) ואם תאמר למה לי קרא לפסול בעלי מומין תיפוק ליה מכל איש אשר בו מום וגו' ויש לומר דהתם בעבודה במזבח כדכתיב לא יגש להקריב אשי ה' וכאן מרבה קבלה ושאר עבודות כלם. אי נמי לומר שעובר בעשה ולא תעשה דכך משמעו בני אהרן מה אהרן בלא מום אף כל כהן בלא מום מותר בהקרבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לאשמועינן דעובר בלאו ועשה:

ר פירוש במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון, שאינו מינו דם עולה בדם תמורה או בדם אשם או בדם כל הקרבנות שדמם נזרק למטה מחוט הסיקרא כמו דם עולה אין בכך כלום כיון שנזרקים כלם למטה מחוט הסיקרא אף על פי שדם העולה צריך שתי מתנות שהן ארבע ויש משאר דמים שאין בהם אלא מתנה אחת אין בכך כלום ויתן הכל מתנה אחת אבל לא בהיפך מפני שיש בהם דם שאין טעונה אלא מתנה אחת ויעבור על בל תוסיף:

ש שדמו נזרק על הפרוכת הפנימי ועל המזבח הפנימי:

ת שדמו נזרק במזבח החיצון:

א פירוש למעלה מחוט הסיקרא:

ב פירוש למעט שנתערב דמו בדם חטאת הפנימי או החיצון וכיצד יעשה אם נתערבו ישפכו אל האמה וכן אם נתערב דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא בדם הנזרק למטה ישפכו גם כן אל האמה:

ג פירוש על הארץ ולא על הכבש:

ד פירוש כל הזריקה היא מן הכלי שבו קבל הדם וזורק בכותל המזבח כנגד חודו של מזבח בזוית מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית והוי כמין ג"ם יונית והוא ככ"ף פשוטה שלנו הפוכה ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק מן הכלי לחודו של זוית כמין ג"ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם הנזרק נראה לארבע רוחות המזבח וזהו שנאמר סביב:

ה דאם לא כן פתח אהל מועד למה לי והא לעיל מיניה גם כן כתיב פתח אהל מועד: