ויקרא א, י

ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמה הפסיק, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:

מן הצאן מן הכבשים או מן העזים. הרי אלו שלשה מיעוטין פרט לזקן, לחולה ולמזוהם:

וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ

וְאִין מִן בְּנֵי עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִיזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ

ואם מן הצאן קרבנו הפרשה זו (פסוקים ייג) בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשה ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה' (ויקרא א׳:י״א) לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר (ויקרא א׳:ה׳) הוא ירך המזבח בצפון ופירוש ירך המזבח צדו והוא בצפון לימד כי כבש המזבח בדרום ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (ויקרא ו׳:ז׳) וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי ואמר סתם על המזבח סביב כי הוא המזבח הנזכר (ויקרא א׳:ה׳) אשר פתח אהל מועד ולא הזכיר והפשיט שכבר הוזכר (ויקרא א׳:ו׳) ואמר וערך הכהן אותם ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא א׳:ו׳) כי הפרשיות למדות זו מזו מה שיחסר באחת יבאר באחרת:

ואם מן הצאן קרבנו להוציא את הגזול.

מן הכשבים או מן העזים להוציא את הכלאים.

ואם מן הצאן. אמרו בתורת כהנים: הרי זה מוסיף על ענין ראשון, עד כאן. הכונה בזה לתן כל האמור במין הבקר ולא הוזכר בצאן, כגון סמיכה ודיניה ושאר הלמודים. גם לדרש אם נכפל דבר מהמוזכר כבר בבן הבקר, ולזה תמצא שדרשו כל הפרטים שנכפלו, גם לתן את האמור בפרשה זו בשלפניה, כגון שחיטת צפון וכו׳ ושאר הדרשות הנלמדים מעולת צאן.

ובתורת כהנים מסים בה: ולמה הפסיק? כדי ליתן רוח למשה. הקשה הרב רבי אליהו מזרחי דמכאן משמע שלא הוקשה ליה למה הפסיק אלא לצד דכתיב ״ואם״ שמוסיף, ושם בתורת כהנים (פרשה א׳) בבריתא שדנה שהיתה קריאה קודמת לדבור קתני: יכול אף להפסקות וכו׳ ומה היו ההפסקות משמשות וכו׳, עד כאן, משמע אפלו בלא וא״ו היו ההפסקות משמשות וכו׳ עד כאן, ותרץ וכו׳, ואין דבריו נראים.

והנכון בעיני הוא, כי כח וטעם המתרץ שם הוא מכאן, שזולת יתור וא״ו האמור כאן הייתי אומר טעם ההפסקות לא ליתן רוח למשה להתבונן, אלא כדי שישכיל משה שלא ילמד דין מזה לזה. וממה שמצינו שרשם ה׳ כאן ואמר ״ואם מן הצאן״ בתוספת וא״ו, הא למדת שדין כלן שוה ולתן האמור של זה בזה. אם כן למה היו ההפסקות? בהכרח לומר שהוא לתן רוח למשה. ומכאן לכל מקום שיהיו ההפסקות הרי שלך לפניך הטעם, והוא מאמר התנא בדרך כלל, ומה היו ההפסקות משמשות.

מן הכשבים. דעת רמב״ן ז״ל כ״פ דכשב כבש הוא ד״א ממש. אבל אחר דיוק המקרא וביחוד להלן בפ׳ חטאת יחיד ואם כבש יביא וגו׳ ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים. הרי דייק המקרא בשלמים כשב ובחטאת כבש. וראיתי כן בבה״ט בשם הפענח רזי כ״מ שנאמר כשב הוא גדול כ״מ שנאמר כבש הוא קטן. והייתי חושב דכבש משמעו בן שנה וכשב יותר מבן שנה ג״כ מש״ה בעולה ושלמים כ׳ כשב ובחטאת כבש. אבל אאל״כ שהרי בקרבן עו״י כתיב נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים והוא ג״כ דוקא בת שנתה והכי מבואר ברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״א הי״ד כ״מ שנאמר כבש או כשבה או כבשים ה״א בני שנה. ותו ק׳ דבפסחים דצ״ו הביא דרשה אם כשב לרבות את הפסח לאליה. והאיך אפשר לרבות פסח מלשון אם כשב. והרי פסח דווקא בן שנה ואינו כשב. אלא נראה דכשב משמעו גדול בקומה וסתמו הוא יותר מבן שנה. וכבש הוא ב״ש סתמו הוא קטן בקומה. אבל יש בן שנה שגדול מ״מ וכדאיתא במדרש איכה ובכ״מ דתמידין היו כ״כ גדולים עד שהיו מוליכים על הגמלים ורגליהם נגררות בארץ. והנה בחטאת דהקפיד הכתוב שלא יהא קרבנו מהודר ומש״ה הקדים הכתוב שעירת עזים לכבש ומשום זה כתיב כבש שיהא קטן בגידולו. ואם שאינו לעיכובא מ״מ מצוה שיהא הכי כמו שמצוה תחלה בשעירה. משא״כ קרבן עו״י אע״ג שמביא גם כן חטאת ודוקא ב״ש מכ״מ אפשר לכתחלה להביא גדולה ומהודרת כמו שהקדים שם הכתוב כשבה לשעירת עזים. והנה בתמידין מוספין וכדומה שדייק הכתוב כבשי׳ בני שנה לא הוצרך הכתוב לפרש הכי בכ״מ. אלא ללמדנו שאינו כבש אלא לבן שנה אבל מכ״מ יהי גדול בקומה ככשב. והוי כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. ה״נ כבש שיהא בן שנה לבד. וכיב״ז ביארנו בס׳ שמות כ״ט ט״ז לענין רבוע. ומשום דבעולת יחיד של נדבה כשר יותר מבן שנה שהרי כתיב כשבים מש״ה דייק הכתוב בק״צ שיהיו כבשים לענין בני שנה. וממילא מובן שיהא מכ״מ מהודר ככשב. וה״נ בחטאת נזיר ומצורע כתיב כבשה אחת בת שנתה הדיוק דוקא לענין זה בת שנתה היא כבשה אבל יכולה להיות מהודרת גדולה וכדאיתא בפי׳ בזבחים ד״ט ב׳ על חטאת נזיר ומצורע הני עולות נינהו. משא״כ בחטאת עו״י שהוא בא לכפרת עון וס״ד שיהא אינו מהודר כחטאת חלב מש״ה כתיב בפירוש כשבה שכשר להיו׳ גדולה ומהודרת וזה ידענו ממילא דמ״מ יהיה בן שנה. ומעתה גם בפסח שהוא בן שנה מ״מ נדרש בדרשת אם כשב שהרי מצותו שיהא מהודר וגדול כל האפשר וע״ע להלן שם:

ע וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון שגם צאן צריך סמיכה הפשט ונתוח וכל הדברים המפורשים לעיל:

פ ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל יכול אף להפסקות היתה קריאה וכו' אלמא אפילו בלא וי"ו מוסיף לענין ראשון ויש לומר דלרבותא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דכתיב ואם וא"ו מוסיף על ענין ראשון והוא כחדא פרשה אם כן כל שכן למה הפסיק הענין ותירץ כדי וכו' רא"ם:

צ דאי למעט רובע ונרבע ושאר פסולים דמיעט לעיל בראש הפרשה כבר מיעטם הכתוב מקראי דלעיל ובא וי"ו דואם מן הצאן ומוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון. ואין להקשות למה ליה שלשה מיעוטי' נילף מחדא כבר תירצו בגמרא דאי נילף מחולה במה מצינו הוה אמינא דוקא חולה פסול דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה לא לפסול קא משמע לן, ואי מזקן וחולה הוה אמינא דוקא הני דכחישן אבל מזוהם לא קא משמע לן, ואי ממזוהם הוה אמינא משום דמאיס אבל זקן וחולה לא להכי איצטריך שלשה מיעוטין:

ואם מן הצאן קרבנו וגומר עד ואם מן העוף. כתב הרמב"ן שהפרשה הזאת היא בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשיה ולכך קצר בה ולא הזכיר וסמך ונרצה. וכבר זכרתי בשאלות מה שיש על זה מהספק. ולכן ראוי שנא' מהו אשר נלמוד בהיות פרשת עולת הצאן בפני עצמה. ואומר אני שלמדנו מזה שלא היו עולות הבקר והצאן שוות במדרגת מעלתן. אבל היתה עולת הבקר יותר חשובה ולכך נזכרה ראשונה בפרשה בפני עצמה. ואחריה במדרגת המעלה היתה עולת הצאן ולכך באה עולת הצאן בפרשה בפני עצמה אחרי פרשת עולת הבקר ואחרי עולת הצאן במדרגת המעלה היה עולת העוף ולכן באה בפרש' בפני עצמה אחרי עולת הצאן. ואחרי עולת העוף במדרגת המעלה היה עולת המנחה ולכך באה בפרשה בפני עצמה אחר עולת העוף. הרי שנזכרו העולות כלם כפי מדרגותיהם והיא סבה נאותה ואמתית ושלא נכללה עם עולת הבקר בפרשה אחת לחלוף מדרגותיהם וכאלו למדתנו בזה התורה שכל נדיב לב שקרבת אלהים לו טוב הקרבן היותר נבחר שאפשר שיקריב הוא מהבקר ואם אין ידו משגת יקריב מן הצאן. ואם דל הוא ולא יוכל להקריב מן הצאן יקריב מן העוף. ואם גם בזה לא תשיג ידו יקריב את המנחה. עוד נוכל לומר שנכתבה פרשת ואם מן הצאן ללמוד ממנה כמה דינים שאין ללמדן מפרשת הבקר. ראשונה מ"ש רש"י מן הצאן ומן הכשבים ומן העזים הרי אלו שלשה מעוטים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. עוד מה שכתב רש"י למעלה בפרשת הבקר וזרקו את הדם מה תלמוד לומר דם דם להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות שאלו למעלה והיא למטה ת"ל במקום אחר דמו והוא את דמו הכתוב בעולת הצאן הרי שכל אלו המעוטים לא היה אפשר לכתבם בפרשת עולת הבקר. ואמנם מה שהוסיף לומר כאן בעולת הצאן על ירך המזבח צפונה לפני ה' הוא לבאר שלפני ה' הכתוב בעולת הבקר הוא ירך המזבח בצפון וזה כבר היה אפשר לכתבו בפרשת הבקר ומה שלא נכתב שם הוא שמאחר שהיה לו לכתוב בפרשה זו וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו בעבור המעוט האמור הוצרך לכתוב השחיטה קודם לכן ולומר ושחט אותו כי אין לעשות זריקה אלא אחר שחיטה. וכשהוצרך לכתוב השחיטה הניח מפרשת עולת הבקר איזה דבר בלתי מפורש שם כדי שיפורש כאן ולא יהיה ענין אחד כתוב שתי פעמים. והנה בשאר הדינים נסמך על מה שכבר נאמר בדיני העולה למעלה. ומאשר אמר והקרב והכרעים ירחץ במים ומזכיר זה תמיד אחר עריכת האיברים על העצים יראה שצריך לתת נתחי האיברים ראשונה על העצים ועליהם הקרב והכרעים וכן נאמר בצווי המלואים ורחצת קרבו וכרעיו ונתת על נתחיו ועל ראשו. והנה זכר בעולת הצאן מהדברים שיעשה בעל הקרבן ג' דברים השחיטה והרחיצה והנתיחה ולא זכר הסמיכה ולא ההפשט כמו שזכרם כלם בעולת הבקר לפי ששם נאמר וסמך ידו על ראש העולה ומזה למדנו שבכל עולה צריכה סמיכה כיון שהכתוב יחסה לעולה. וכן ההפשט נאמר בעולת הבקר והפשיט את העולה ומשם למדנו שכל עולה במה שהיא עולה יפשיטנה הבעל אבל בשחיטה שנאמר ושחט את בן הבקר ולא זכר בה שם עולה. וכן בנתוח שאמר ונתח אותה לנתחיה כדי שלא נחשוב שזה ייוחד בעולת הבקר מפני מעלתה ולא בעולת הצאן הוצרך הכתוב לפרש שניהם בעולת הצאן לחייבה בה גם כן. וכן מחמשת הדברים שהיו מוטלים על הכהנים לעשותם זכר הכתוב בעולת הצאן שנים מהם לפי שבהם יוכלל גם כן השאר כי הנה באמרו בעולת הצאן וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו נכלל והקריבו בני אהרן את הדם כי בידוע שאם לא יקבלוהו בכלי לא יוכלו לזרוק גם באמרו בעולת הצאן בנתחים וערך אותם הכהן על העצים אשר על האש נכלל ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ונכלל גם כן וערכו עצים על האש. לפי שבאמרו וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש ידענו שכבר היה שם אש ועצים. הנה התבאר מזה שאין כפל ולא מותר בפרשת עולת הצאן ולא חסרון וגרעון במה שהיה ראוי שיכתב בה. ותמיד אומר שהכלל הוא שכל מעשה שבא בפרשיות אלו בלי זכר כהן הוא בבעל הקרבן כי היתה הכוונה שהמקריב לא יבא בגאה וגאון ודרך רע אלא בהכנעה ושפלות הרוח וכמו שאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. והנה נאמר בעולת הצאן לפני ה' ולא אמר לרצונו כמו שאמר בעולת הבקר לפי שקרבן הבקר היה קרבן חשוב ונערך בדמיו ודרך המתנדב דבר שדמיו מרובין מתעצב בשעת הנתינה יותר מהמתנדב דבר שדמיו מועטים. ולזה הזהיר בעולת הבקר שיהיה לרצונו ויתננו בפנים מאירות ויעלה על לבו שרוחו ונשמתו מוקטר מוגש לפני השם לא לפני מלך ואין כן בכשב או עז. עוד תמצא בעולת הבקר שזכר הנתחים בלי כנוי שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הראש ואת הפדר. ובעולת הצאן נזכרו בכנוי ונתח אותו לנתחיו את ראשו ואת פדרו. אבל בקרבים או בכרעים בא הלשון בהפך שבעולת הבקר נאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים שהם בכנוי ובעולת הצאן נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים בלי כנוי והטעם בזה הוא שעריכת האברים על העצים היתה בכהנים ורחיצת הקרב והכרעים היתה בבעלים ולזה בעולת הבקר שהיו צריכים בה כהנים רבים נאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הראש ואת הפדר בלי כנוי יחיד כי רבים היו הכהנים בזה והפריש לשון הקרב והכרעים בכנוי היחיד לרמוז שזה נעשה ביחיד שהוא הבעל המקריב אבל בעולת הצאן אמר וערך הכהן אותם על העצים. ומפני היות הכהן אחד אמר את ראשו ואת פדרו בכנוי יחיד כי היה די בכהן אחד להקריב עולה מן הצאן ולא להקריב בקר. ומפני שלא נחשוב שאותו הכהן שהקריב נתחי הצאן הוא אשר ירחץ במים הקרב והכרעים כיון שהלשון שוה בכל העבודה לכך אמר את ראשו ואת פדרו בכנוי היחיד רומז לכהן והקרב והכרעים מבלי כנוי רוצה לומר הבעל לא הכהן הנז'. ויעיד על זה רבוי המלואים כי מרע"ה רחץ והקטיר ונאמר הכל שם בכנוי ומוסב למשה והותרה בזה השאלה הה':