שמות ח, כז

ויסר הערב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו היה להם הנאה בעורות:

וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וְאַעְדִי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ לָא אִשְׁתָּאַר חָד:

וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגַם בְּעוּתָא דְמשֶׁה וְאַעֲדֵי עִירְבּוּב חֵיוַת בָּרָא מִפַּרְעה וּמֵעַבְדוֹי וּמֵעַמֵיהּ לָא אִשְׁתְּאַר חָד

ויעש. מלת ויסר זרה בדקדוק. כי הפעלים השניים לעולם האות הראשון קמוץ כמו. וישב. ויקם. ואם היה האות האחרון ח' או עי"ן או ר' שלא ידגשו. יהיה האות הראשון בפת"ח גדול. כמו וינח ביום השביעי. וינע לבבו. ויסר אליה. ואלה מהבנין הקל כי מהבנין הכבד יהיה האות הראשון בפת"ח קטן. אם לא היה האות האחרון אחת מהאותיות הנזכרות. כמו וישב את כל הרכוש. והנה בא ויסר תחת ויסר. כמו ויסר את אופן מרכבותיו. ונכון הוא להיות ויסר הערוב מהבנין הקל. כמו וסר הע רוב:

ויסר הערוב. לא אמר וימת הערוב כמו שאמר בצפרדעים וימותו הצפרדעים, כי כוונת הש"י במכות הוא לצער אותם ולמרר את חייהם לא שיגיע להם מהם שום תועלת ועל כן הוצרך להמית הצפרדעים ביניהם להיות להם לצער וכן אמר משה בדבריו שאמר להכרית הצפרדעים והכרת הוא המיתה ואע"פ שאמר וסרו הצפרדעים, ר"ל כי בהכרתם ומותם תסור המכה מהם. והוצרך הערוב שישובו למקומותם במעונותם כאשר באו משם לא להכרית ולהמית אותן ביניהם כי תגיע להם תועלת בזה ואדון הכל יתברך לא לכך נתכוון.

ויסר הערוב שישובו למעונותם שאם היו מתים יהיה להם תועלת מן העורות אבל בצפרדעים וימותו למרר חייהם ויצברו אותם חמרים חמרים ותבאש הארץ:

ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג ז).

ויעש ה׳ כדבר משה. והסיר המכה וחזר ופי׳ הכתוב ויסר הערוב וגו׳ כדי לסיים לא נשאר אחד. ללמד דאפילו אותם שהיו בני תרבות ועכשיו נעשו פראים כמש״כ לעיל י״ז. חזרו לטבען לגמרי להיות פרא וכמש״כ התוס׳ ב״ק ד׳ ט״ז ב׳ סד״ה כי תניא. דכך טבע בן תרבות. ומש״ה כששבה המכה לא נעשו בני תרבות כבתחלה אלא לא נשאר גם מהם אחד. ומש״ה כתיב לא נשאר דאפילו מה שהיה ברצונם שישארו אצלם היינו בני תרבות לא נשאר:

ויעש ה' כדבר משה. שתיכף התחילו לצאת מן הבתים ולשוב אל מעונתם עד שביום מחר לא נשאר אחד, ויש הבדל בין נשאר ובין נותר, שהנשאר הוא בכונה כמ"ש בכ"מ כי מצריים רצו להשאיר מהם וליהנות מעורותיהם ולא נתמלא רצונם:

ת וא"ת הי"ל לפרש כן גבי וסר הערוב מפרעה וי"ל דדרך משה לומר לשון הסרה בתפלתו במקום מיתה שהרי לעיל כשהתפלל על הצפרדעים אמר וסרו הצפרדעים וגו' וכתיב אח"כ וימותו הצפרדעים אבל כאן כתיב ויסר במקום וימותו הצפרדעים משמע שלא מתו הוצרך לפ' בו טעם ומפני שמלת ויסר הוא פי' וסר דלעיל מיניה שהוא קודם ויעתר פי' מלת ויסר קודם מלת ויעתר ואע"פ שהוא אחריה (הרא"ם):