שמות ז, ט

מופת. אות, להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם:

אֲרֵי יְמַלֵל לְוָתְכוֹן פַּרְעֹה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן אָתָא וְתֵימַר לְאַהֲרֹן סַב יָת חוּטְרָךְ וּרְמֵי קֳדָם פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִינָא:

אֲרוּם יְמַלֵיל עִמְכוֹן פַּרְעה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן תִּימְהָא וְתֵימַר לְאַהֲרן סַב יַת חוּטְרָךְ וּטְלוֹק יָתֵיהּ קֳדָם פַּרְעה יְהֵי לְחִיוִי חוּרְמַן אֲרוּם עֲתִידִין כָּל דַיְירֵי אַרְעָא לְמִשְׁמַע קַל צְוָוחַתְהוֹן דְמִצְרַיִם בְּתַבְרוּתִי יַתְהוֹן הֵיכְמָא דִשְׁמָעַן כָל בִּרְיָיתָא יַת קַל צְוָוחַת חִוְיָא כַּד אִיתְעַרְטִיל מִן שֵׁירוּיָא

וּטְלַק קֳדָם פַּרְעה:

קח את מטך. הוא מטה משה שנתנו לו. והעד אמור אל אהרן קח את מטך ונטה ידך. וכתוב וירם במטה ויך את המים. והנה הודיענו בפתחות הבי"ת שהוא המטה הידוע. שאמר לו קח את מטך. ועוד ומטך אשר הכית בו את היאור:

תנו לכם מופת. המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים:

יהי לתנין. על שנתגאה ונקרא התנין הגדול נעשה לו אות מתנין ולומר מה נחש מתעקם והולך אף פרעה. ועוד הביא עליו נגע אחד וגו' לומר לו רשע היה לך להבין מפרעה הראשון שנתנגע על שעכב שרה וצער אברהם:

והשלך לפני פרעה יהי לתנין ולא אמר ויהי אלא אחר שתשליך אותו אמור למטה יהי לתנין כדי שישמע פרעה שע"פ דבורך יחזור לתנין ולמה לתנין לפי שפרעה אמר על עצמו התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ורמז לו כשם שזה היה תנין וחזר להיות עץ יבש כן יחזור פרעה להיות עפר רימה ותולעה:

כי ידבר אליכם פרעה לאמר. הודיע ה' יתברך למשה שעתיד פרעה שיבקש ממנו מופת ואין מחזיקין האיש בנביא עד שיתן אות או מופת או שיעיד עליו נביא שכבר נתחזק בנבואתו.

ובמדרש כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת הצדיקים שואלים מופת ק"ו הרשעים שכן מצינו בנח שאחר שהצילו הש"י מן המבול אמר לו (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, אמר לו נח תן לי אות אמר לו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו'. וכן חזקיה כשחלה שלח הקב"ה לישעיה אמר לו (ישעיהו ל״ח:ח׳) מה אות כי אעלה בית ה' אמר לו הנני משיב את צל המעלות הוי אומר כי ידבר אליכם פרעה.

תנו לכם מופת. פרש״י אות להודיעו שיש צרוך במי ששולח אתכם. צרוך לשון יכולת וממשלה כדאיתא באגדה למה נקראו עבודת כוכבים אלהים. רבי יוסי אומר שלא יהא פתחון פה לומר לא נקראו אלהים. שאלו נקראו אלהים היה בהם צרוך. יזבחו לשדים לא אלוה מתרגמינן דבחין לטעותא דלית בהון צרוך.

והשלך לפני פרעה יהי לתנין. לפני פרעה שהיה פרעה מתגאה בעיניו וקורא לו תנין כד״א התנין הגדול אמר לו הקב״ה למשה לך אמור מה מטה זה נעשה תנין ובולע מטות וסופו לחזור ולהיותו עץ יבש אף אתה בולע שנים עשר מטות שבטי ישראל וסופך להיות כעץ יבש ומת.

יהי לתנין. פרשה זו נאמרה כבר בפרשת שמות ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ונשנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה, ומה החדוש שלא לעשות לפני פרעה רק יהי לתנין.

תנו לכם מופת. פרש"י מופת אות להודיעם שיש צורך במי ששולח אתכם. פי' לפי' שיש צורך כלומר כח ויכולת במי ששולחם וכן יזבחו לשדים וכו' כתרגומו דלית בהון צרוך:

יהי לתנין. רמז לפרעה שנקרא תנין כדכתיב (ייחזקאל כ"ח) התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו כדי שיעשו החרטומים תנינים ויבלעם של אהרן רמז כי יבולע פרעה ויהא נבער מן העולם:

קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. כאן נאמר שיקח מטה אהרן ויהי לתנין, ולמעלה פר' שמות (ד ב) צוה שיקח משה מטה שלו ויהי לנחש, ונחלקו המפרשים בזה כי י"א שתנין היינו דג גדול כמו שפירש"י על פסוק התנינים הגדולים (בראשית א כא) וי"א שתנין היינו נחש, וכן פירש רש"י כאן.

והנה מקום אתי ליישב שינוי הלשון וזה, כי התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש (דברים לב לג) חמת תנינים יינם. ש"מ שחמתו גדול מחמת סתם נחש, והנה משה ואהרן עשו כל הניסים באמרי פיהם כנחש זה שעיקר כחו בפיו, וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו ע"י מטותם של משה ואהרן, ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים, ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם, ע"כ נהפכו לנחשים לומר כמו הנחש הנושך בלי לחש בפיו, כך משה ואהרן כחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכח אמרי פיהם שלהם, כי הצדיק גוזר אומר ויקם לו, וע"כ נעשו מטות שניהם לנחשים, כד"א (בראשית מט יז) יהי דן נחש עלי דרך, כך מטה משה ואהרן יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל עבדיו. ותדע ותבין כי משה היה רועה ומנהיג לישראל במטה עזו כאשר ינהג הרועה את עדרו, והיה שר ומושל גם על פרעה, אבל אהרן לא היה מושל כי אם על פרעה ועמו לבד. ע"כ צוה ה' שלפני ישראל ישליך משה מטה שלו ויהיה לנחש עלי דרך לפרעה ולכל עמו, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, רמז לסוס מצרים ורוכבו, וינס משה מפניו. כי חשב שלעולם יהיה מטה שלו משחית ומחבל כנחש ואין זה ממדת טובו, ע"כ נאמר לו אחוז בזנבו ויהי למטה בכפו, כי אך פניו דהיינו מקום הראש והפה מסוכן להזיק ולהשחית בשונאי הש"י, הנה זנבו בהפוך זה כי סופו להיות רועה ישראל לא ירע ולא ישחית, כזנב של הנחש שאינו מזיק אלא הרי הוא כמטה בעלמא, כן יהיה כח זה של הנחש למטה בכפו, כאילו אמר שיהא נחש מזיק למצרים, ומטה עזו לישראל כאחד, ואם תרצה לומר שגם לישראל יהיה מטה ונחש כאחד, מטה עוז לטובים ונחש שורף לרעים, כי נשיכתן של חכמים נשיכת נחש, אתי ג"כ שפיר מה שנעשה נס זה לפני ישראל דווקא במטהו של משה.

אבל עדיין לא ראינו שום מופת, שאהרן יהיה רודה ומושל בפרעה וכל עמו ע"כ צוה ה' לפני פרעה להשליך מטהו של אהרן ויהי לתנין שחמתו גדול מחמת סתם נחש, כי בזה הורה שגם אהרן יהיה רודה ומושל בפרעה שנקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ולפי שפרעה נמשל לתנין שהוא גדול מן הנחש על כן הורו לו כי מטהו של אהרן יהיה לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים, כי סתם נחש אינו יכול לו כל כך כי התנין כחו גדול מן הנחש ע"כ הראה לו תנין שיהא כחו גדול מפרעה, כי בפרעה כתיב התנים הגדול במ"ם בסוף, המורה על נקיבה אשר כחה אינו גדול ככח התנין הזכר בנו"ן בסוף, על כן נעשה מטה אהרן לתנין כי הוא יבלע את פרעה שנמשל לתנים נקיבה, וכמו שאמר ויבלע מטה אהרן את מטותם. יען כי אמרו החרטומים יש גם לנו מטה עז שנמשל לתנים והיינו פרעה ועבדיו ומה זה אתה מתפאר במטה שלך שיהא לתנין, ע"כ הראו להם שתנינים שלהם חלושים כנקיבות ומטה של אהרן יבלע את מטותם, ולא הוצרך לעשות זה במטהו של משה כי כבר נעשה נס זה לפני ישראל, ועוד לפי שכנגד ישראל לא רצה ה' שיהיה חמת תנינים מטהו, ומטהו של משה כולל ההנהגה בין לישראל בין לפרעה על כן נהפך לנחש, אבל מטהו של אהרן שפעל כנגד פרעה לבד נהפך לתנין כדי לבטל כחו של פרעה שנמשל לתנים כאמור.

וראיה לדבר שבמכת היאור נאמר, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך וזהו מטה משה, וכתיב בו הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם אבל לא היה כחו גדול כל כך עד שישחית כל מימי מצרים ונהרותם ואגמיהם, ואח"כ נאמר אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם וגו' ש"מ שכח מטה אהרן גדול מן כח מטה משה, שהרי מטה של אהרן פעל גם בנהרותם ואגמיהם ובכל מקוה מימיהם, וזה לפי שמטה אהרן נמשל לתנין שחמת תנינים גדול מן חמת סתם נחש, ולמטה משה לא ניתן חמת גדולה בעבור שהיה רועה בו גם את ישראל שצריך להתנהג עמהם בנחת גם בשעת הכעס, וזה רמז יקר.

אמנם לאומרים שתנין היינו דג, נוכל לומר כי בפני ישראל נהפך המטה לנחש להורות שמתחילה היו ישראל כמקל זקוף בקומה זקופה ואחר כך הושפלה מלא קומתם ארצה להיות עם זוחלי עפר, וכאשר יאחזו בזנבו שיהיו בתכלית השפלות, יחזרו לקדמותם להיות כמטה זה, וכן היה שהוסיף להם פרעה שעבוד בסוף, ויזנב בהם לעשותם כזנבות האודים העשנים משם עלו אל מעלתם וזה לא יתכן לעשות לפני פרעה, על כן נעשה המטה בפניו לתנין דהיינו דג, להורות שכשם שסכל ה' עצתו בראשונה כי הוא רצה לעשותם כמטה יבש זה שאינו פרה ורבה וכך אמר פן ירבה, ונהפך הדבר שמטה היבש נעשה דג, כמ"ש (ויחי מט טז) וידגו לרוב בקרב הארץ. כך גם עתה יסכל ה' עצתו, ועל כן לא חזר התנין להיות מטה לרמז שישארו ישראל ברבוים לעולם. ומ"ש ויבלע מטה אהרן, היינו התנין שהיה מתחילה מטה. והוכה היאור שיש בו דגים ע"י מטה משה דווקא, שהיה מתחלה נחש, אבל מטה אהרן שהיה מתחילה דג ונעשה עכשו למטה שלא בפני פרעה אין נכון שימית את דגתם אחר שהוא היה דג, ואח"כ צוה ליקח מטה אהרן להכות בכל נהרות ואגמים, ולפיכך נאמר והדגה אשר ביאור מתה, ולא אשר באגמים ונהרות שהוכו ע"י מטה אהרן, והחמיר ביאור לפי שהיה אלהיהם ע"כ עשה שפטים באלהיהם, והראו להם שאינו יכול להציל הדגים, אבל האגמים ונהרות לא החזיקו באלהות ע"כ לא המית את דגתם.

תנו לכם מופת. הכלל הוא כמש״כ הרמב״ן בס׳ דברים י״ג ב׳ דאות הוא אפילו אינו דבר פלא אלא צמצום השעה. ומופת הוא דבר פלא. מש״ה המופת נקרא ג״כ אות. ואין האות נקרא מופת. והכי איתא בספרי:

קח את מטך. הראב״ע כתב שהוא מטה משה. והוכיח שכן הוא. מדכתיב במכת דם ג״כ קח מטך ואח״כ כתיב וירם במטה בה״א הידיעה דמשמע מטה הידוע והוא של משה. ועוד מקרא מלא כתיב בפ׳ בשלח שאמר ה׳ למשה ומטך אשר הכית בו את היאור. הרי דמטה משה היה. והכי נראה דעת רש״י שכ׳ יהי לתנין. נחש. והרי ידוע דבכ״מ נחש ותנין שני מינים המה. נחש הוא ביבשה ותנין הוא במים. מ״מ הכריח רש״י שכאן הוא דבר אחד. מדכתיב במכת דם והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ולא אמר אשר נהפך לתנין. אלא היינו הך. א״כ מבואר דלדעת רש״י דאותו מטה משה שנהפך לנחש הוא אשר נהפך לתנין. ויש לזה כעין ראיה מדברי חז״ל בשבת דצ״ז דאמרו על ויבלע מטה אהרן את מטתם. אר״א נס בתוך נס. ומשמע מפרש״י שם דאפילו היה בולע כשהוא תנין הי׳ נס. ועי׳ מהרש״א בחדא״ג. ואי איתא שהיה תנין אשר במים הרי דרכו לבלוע את הקטן ממנו. אלא ע״כ היה נחש של יבשה שאין דרכו לבלוע הקטן ממנו. אבל כ״ז דוחק שהרי בכ״מ תנין אינו נחש. ותו דבפי׳ איתא ברבה ובתנחומא והביאו במהרש״א שם. דאלו בלע כשהיה תנין לא היה פלא. ותו דמשמעות מטך הוא של אהרן שמדבר עמו. אלא נראה לבאר כפשוטו דמטה אהרן הוא שנהפך לתנין לפני פרעה. ומטה משה הוא שנהפך לנחש לפני ישראל. ובמכת דם יבוארו הכתובים עה״נ :

כי ידבר אליכם פרעה. מופת זה של התנין אינו שייך לסדרי המכות, שהתחילו ממכת דם, והיה ענין אחר, ה' הודיעם שפרעה ידבר עמהם ויכנס עמהם בדברים, שמבואר אצלי (ויקרא סי' ג') שהדבור מורה על הדבור הארוך ומלת לאמר מציין הלשון שיאמר, ר"ל שפרעה יתוכח עמהם ותכלית הוכוח הוא שיאמר תנו לכם מופת, ר"ל מאין אדע שאתם שלוחים מאת ה', ע"ז צריך שתתנו מופת שאדע שהוא אמת שאתם שלוחי ה', והיה ראוי שיאמר תנו לי מופת, כמ"ש תמיד ונתן אליך אות או מופת, לכן יתן ה' לכם אות, רק שפרעה יאמר שלעצמו אינו מבקש מופת, כי אף שידע שהם שלוחי ה' לא ישמע בקולו כמ"ש מי ה' אשר אשמע בקולו, רק המופת יברר שלא בדו הדבר מלבם ושה' שלחם. ובמדרש אמר כי ידבר אליכם פרעה ר' פנחס הכהן פתח מגיד מראשית אחרית שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית, אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר, עתיד הוא לומר לכה כן. ר' יהודה ב"ר שלום אומר כהוגן הוא מדבר, שכן נח וחזקיה שאלו אות, וכבר בארנו זה בספר התו"ה (ויקרא סי' י"ב) שיש הבדל בין מלת אם ובין מלת כי הבא במאמר התנאי, שמלת אם מורה על האפשריות, וא"כ היה ראוי לאמר פה מלת אם, דהא יש ספק אם ידבר כן אם לא ואפשר שלא ידבר כן, ופי' ר' יהודה בר"ש שאמר מלת כי מפני שיותר נראה מצד הסברא שידבר כן שגם הצדיקים שאלו אות וכ"ש פרעה, ור' פנחס לא נח דעתו בזה, דהא הצדיקים שאלו מופת לעצמה והיל"ל תנו לי מופת, משא"כ כשאמר תנו לכם שמורה שהוא לא יקבל שום מופת אינו כהוגן וכראוי, רק שה' הגיד מראשית אחרית, ולכן יחד דבור זה למשה ולאהרן כי ישאל המופת משניהם. ואמרת אל אהרן וגו' יהי לתנין, כ"ז יאמר משה הוא יצוה שבהשלכתו יתהוה ממנו תנין, שכבר בארתי שה' אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה, שמשה יהיה אצל פרעה כאלהים הגוזר ומצוה ע"י מלאכיו ונביאיו, והגם שהם מוציאין את הדבר אל הפעל עיקר המעשה יתהוה ע"י גזרת ה', כן הגם שאהרן ישליך את המטה לא נתהוה ממנו תנין רק ע"י שאמר משה יהי לתנין, אולם איזה יחוס היה למופת הזה לברר ע"י שהם שלוחי ה', זה מבואר עפמ"ש ביחזקאל (סי' כ"ט) הנני עליך וגו' התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני, שידוע שמצרים היו עובדים ליאור נילוס, והיו אומרים שהוא אלוה גדול שברא את עצמו, והוא המקבל כח מן השמש שהיה אלהי עליון אצלם, והיו עובדים את היאור בכל בקר בצאת השמש, כמ"ש לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, וכן היו עובדים אל התנינים שביאור שהיו אלהות אצלם, ופרעה שהיה אצלם ג"כ אלוה היה אומר שהוא התנים הגדול של היאור וגם הוא ברא א"ע, והיאור הוא שותף אליו באלהות, וע"כ אמר לי יאורי ואני עשיתני, ע"כ הראו לו לפי מחשבתו שהאלהים של משה מושל על הנילוס, וזה ברר אח"ז במכת דם וצפרדעים, ושמשה שהוא שלוחו. מושל על פרעה שהיא התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו כי משה אחזו בידו כמטה יבש, וכשישליך את מטהו לפני פרעה יהיה המטה תנין ופרעה יהיה כמטה עץ יבש. וכן אמר במדרש לפי שפרעה נדמה לתנין וכשהיה משה יוצא מלפני פרעה היה אומר אני הורגו אני צולבו וכשנכנס משה נעשה פרעה מטה, ויתבאר בפסוק ט"ו שמש קח את מטך ר"ל מטה משה שמסרו ביד אהרן לכן נקרא ברגע זו מטה אהרן:

ק לפי שפי' בפ' ואתחנן על מופתים הם מכות מופלאות הוצרך לפרש שכאן פירושו אות:

ר ר"ל שיש כח וממשלה במי ששולח אתכם כמו דכתיב בפרשת האזינו יזבחו לשדים לא אלוה ומתרגמינן דלית בהון צרוך: