שמות לט, כט

וְיָת הֶמְיָנָא דְבוּץ שְּׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עוֹבַד צַיָר כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְיַת קַמוּרָא דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עוֹבַד צִיּוּר הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה

שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני ולא נתפרש זה בצואה רק מה שנאמר באבנט תעשה מעשה רוקם (לעיל כח לט) נודע שהוא רקום בארבע מינין הללו כמו שנאמר במסך (לעיל כו לו) ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם

והאבנט הזה הוא גם באהרן ובניו כדעת האומר (יומא יב) אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט ועל דעת האומר (שם) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פירש בשל אהרן שהוא מעשה רוקם ולא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש כמו שאמר (לעיל כח מ) ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם וכולן שש ככתנת

ואת האבנט שש משזר - בדבר הזה נחלקו רבותינו אם מדבר מאבנט של הדיוט או בכהן גדול לבדו.

ואת האבנט וגו׳. ידוע מחלוקת בגמ׳ אי קאי רק בשל אהרן או גם בכהנים הדיוטים. והכי קיי״ל דכולהו בכלאים. וכמו שביארנו לעיל כ״ח מ״ב דהכי סתים המשנה בסוכה פ״ה מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן וכו׳. והכי באמת פשטא דקרא שהרי לא פי׳ מאומה באבנטי בני אהרן אלא קאי על כל האבנטים. וכן בצווי סתים בבני אהרן באבנט כמו בכתנת ומגבעות וסמך על של כה״ג וה״ה באבנטים. אבל א״כ היה ראוי לכתוב ואת האבנטים כמו ואת הכתנות ופארי המגבעות. ונראה דמשום דהכתונת ומכנסים של אהרן לא הגיעו להבנים שהרי לא היה מדתם שוה ובעינן מדו כמדתו מש״ה היה ההכרח לעשות לכל אחד בפ״ע. וכן המצנפת ומגבעות אפילו להרמב״ן שהיה מעשה שניהם שוה מ״מ היה איזה שנוי באופן עשייתם כדי שבזה יצנוף בנקל. ובאלו יהיו כמו מגבעות אבל אבנט אחד הי׳ כשר לכולם. לכן אע״ג שבודאי עשה חמשה אבנטים. מ״מ גלה לנו מקרא זה דאבנט של אהרן כשר לבניו. וע״ז כתיב כאשר צוה וגו׳ וע׳ מש״כ ס׳ ויקרא ו׳ ג׳: