שמות לג, ז

ומשה. מאותו עון והלאה:

יקח את האהל. לשון הוה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנדה לרב, מנדה לתלמיד:

הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה:

וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:

כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה:

יצא אל אהל מועד. כמו יוצא דבר אחר והיה כל מבקש ה' אפלו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי היא באהלו של משה:

וּמשֶׁה נְסִיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵהּ לֵהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וִיהֵי כָּל דְתָבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ נְפַק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דִי מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

וּמשֶׁה נְסִיבוּנוּן וּטְמִירִינוּן בְּמַשְׁכַּן אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא דִּילֵיהּ בְּרַם יַת מַשְׁכְּנָא נָסַב מִתַּמָּן וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחִיק יָתֵיהּ מִן מַשִׁירְיַת עַמָּא דְּאִתְנְדוּן תְּרֵין אַלְפִין אַמִּין וַהֲוָה קָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וַהֲוֵי כָּל מַאן דַּהֲדַר בִּתְתוּבָא בְּלֵב שְׁלִים קֳדָם יְיָ הֲוָה נָפִיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא דְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹדֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי עַל חוֹבֵיהּ וּמַצְלֵי וּמִשְׁתְּבֵק לֵיהּ

ומשה יקח את האהל כתב רש"י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן לא יותר שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואינו נכון בעיני כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל דרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם ועלה אל ההר ששם הכבוד וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא) והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה והשם ענה אותו מי אשר חטא לי ועתה לך נחה את העם והחל בהם הנגף (פסוקים לג-לה) וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א-ג) והוא הגיד זה לישראל ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד-ו) אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם כי איננה שורה בקרב העם ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם ואמר (שם) והיה כל מבקש ה' טעם שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח-יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז) וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר ארבעים יום עשה משה בהר קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה עד כאן דברי אגדה זו ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז-יא) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו' וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה כי היו ברצון וכבר ביטל להשמיד אתכם

ומשה יקח. עתיד תחת עבר. על דרך יעשו עגל בחורב:

האהל. אהל שלו. כמו ויבאו האהלה.

והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים והחלו ישראל לעשות המשכן וקרא לאהלו אהל מועד כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וי"א כי זה הוא אהל המשכן וספר הכתוב אנה היה המשכן לפני שיקימו הדגלים החמשים יום:

יקח - לקח.

הרחק - שנהג בהן כמנודים, שלא חפץ הקב"ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל.

וקרא לו אהל מועד. להודיע ששם יועד אליו ה' יתברך ולא במחנה ישראל:

ומשה יקח את האהל. אלו הכתרים שנטלו מהן וזכה משה ונטלן כדמסיק במס' שבת והיינו דכתיב אחר ויתנצלו מאותם כתרים קרן עור פניו. וי"א שהוא מל' אהל [שהוא] ל' אורה כמו בהלו נרו:

והיה כל מבקש ה' יצא מכאן שצריך אדם לגלות כדי שילמוד תורה:

ומשה יקח את האהל. זה לשון הווה כי היה נוהג כן תמיד, ואמר הרחק מן המחנה כי היה מתרחק ממחנה ישראל לפי שהיו כמנודין לשמים בעון העגל והיה דורש מנודה לרב מנודה לתלמיד.

והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. למדך שלא היתה שכינה שורה מתוך המחנה. והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה, אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל שנאמר (בראשית ל״ג:כ׳) ויקרא לו אלהי ישראל כאשר פירשתי שם, וכן מצינו בשם הצדיק שנקרא בשם המיוחד, הוא שכתוב (שם כה) ותלך לדרוש את ה' וכתיב (שם) ויאמר ה' לה, ודרשו רז"ל על ידי שם כי השם המיוחד לא דבר עמה כלל, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמיהו כ״ג:ו׳-ז׳) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, וכן ירושלים (יחזקאל מ״ח:ל״ה) ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה, וטעם הדבר בכלם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו, ונקרא השליח בשם השולח, ומזה מצינו שהמלאכים נקראים בשם המיוחד במקומות מן הכתובים, וכענין שכתוב (בראשית י״ח:י״ג) ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה שהוא מלאך ונקרא בשם המיוחד וכמו שבארתי שם, וכן (שם יט) וה' המטיר שהוא גבריאל לדעת רז"ל מאת ה' מאת הקב"ה.

ובמדרש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק וגו', הרחק זה כמטחוי קשת ושעורו מיל, כענין שכתוב (יהושע ג׳:ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה. והיה כל מבקש ה', כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה' מכאן אמרו כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה שנאמר והיה כל מבקש ה' אפי' המלאכים והשרפים מבקשים אותו אומרים אלו לאלו הרי הוא נתון באהלו של משה, חמה ולבנה מבקשים אותו אומרים הרי הוא נתון באהלו של משה.

ומשה יקח לשון עתיד במקום עבר. ומעשה זה היה לאחר שהוריד לוחות שניות.

ומשה יקח את האהל. לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר פירש מהם וגם שאמר הק' שלא ישרה שכינתו ביניהם לא היה רוצה לעמוד במקום שאין השכינה שורה והרוצה לדרוש משפט או שום דבר יצא לשם:

ומשה יקח את האהל וגו׳. כבר ביארנו שכ״ז היה במשך מ׳ יום האמצעים שהיה עדיין בהסתר פנים ולא רצה הקב״ה להשרות שכינתו בקרב ישראל ע״כ היה מוכרח גם משה להסיר את אהלו מתוכם למען יהא נדבר את ה׳ שמה כאשר כן היה באמת:

והיה כל מבקש ה׳. דזה אפשר אפילו לאוה״ע מכש״כ לישראל אפילו בשעה שעלה עה״ד שלא תהי׳ שכינתו עמם מכ״מ הלא גם לאו״ה היה נוח לבא לבהמ״ק מקום מסוגל להשראת שכינה כמבואר בתפלת שלמה. וכן נצרך אז לכל מבקש ה׳ לילך לאהל משה:

ומשה, אחר שראה משה שה' סלק שכינתו מקרב העם אף להראוים לנבואה כמו אהרן ובניו והזקנים, ידע שגם עליו לא תשרה שכינה כ"ז שיהיה בקרב המחנה, וכמ"ש חז"ל שכ"ז שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, על כן לקח את האהל, ששם היה יושב לשפוט את העם וללמד להם חוקי ה' [שהיה לו לזה אהל מיוחד נפרד מאהלו ששם ישבו ב"ב], ונטה לו מחוץ למחנה, כדי שיהיה הרחק מן המחנה, כי המחנה והמקום הקרוב אליה לא יבא ה' שמה, וקרא לו אהל מועד שהוא יהיה מיועד לשכינת ה', שעד עתה לא נקרא בשם זה כי היה ה' בקרב כל המחנה וכל המחנה היה מיועד לשכינת ה' כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו', ועתה רק שם נתיעד ה' אליו, והיה כל מבקש ה' להשיג דבור ה' ורצון מאתו יצא אל אהל מועד, כי בקרב המחנה לא היה נמצא השראת ה':

כ פירוש ישראל מנודים לרב שהוא הקב"ה גם מנודים לתלמיד כלומר לי שאני תלמיד של הקב"ה:

ל והטעם כדי שיהיו רשאין כל מבקשי ה' לבוא אל האהל ביום השבת כמו ביריחו בימי יהושע:

מ מריבוי דכל מרבה ליה: