שמות לג, ו

את עדים מהר חורב. את העדי שהיה בידם מהר חורב:

וְאַעְדִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקוּן זֵינֵיהוֹן מִטוּרָא דְחוֹרֵב:

וְאִתְרוֹקְנוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן תִּיקוּן זֵינֵיהוֹן דִּשְׁמָא רַבָּא מְפָרַשׁ כְּתִיב בְּהוֹן דְּאִתְיַהֲבוּ לְהוֹן לְמַתָּנָה מִן טַוָור חוֹרֵב

וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה ואונקלוס שתרגם בעדי תקון זין דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (לעיל לב טז) חירות ממלאך המות והם שמותיו של הקב"ה והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם

ויתנצלו בני ישראל את עדים. מן עדים. והם בגדי תפארת ותכשיטים כמו הנזמים והטבעות. על דרך ואעדך עדי. כי התאבלו על דבר העגל:

ויתנצלו בני ישראל. וא"ת והלא כתיב בפ' ולא שתו איש עדיו עליו וא"כ מהו ויתנצלו והלא לא היו מזויינים בעדיים. וי"ל דה"ף ולא שתו כלומר לא שתו על לב איש עדיו עליו שלא השגיחו להתאבל על הדבר הרע הזה:

את עדים מהר חורב. כבר ביארנו גם לעיל כ״ט מ״ו וגם בס׳ במדבר בפ׳ ציצית דהנהגה של המון ישראל בהשגחה נסתרת לא בא לישראל אלא משעה שיצאו ממצרים וקבלו את התורה. והנהגה זו תלויה בג׳ עמודים תורה ועבודה וגמ״ח. משא״כ הנהגה אלקית בגלוי היה גם במצרים באנשי מעלה וחסידים שידעו מג׳ עמודים אלו והתהלכו בהם באורח חיים למעלה מדרך אנושי. ומש״ה בעדי השני שכתבנו לא אפשר לומר שקבלוהו מהר חורב. אבל על עדי הראשון שהוא של כל ישראל כתיב את עדים מהר חורב. מה שקבלו שמה. והנה הראו ישראל בזה מסירת נפש שהרי היה להם לומר א״כ שאין השגחתך עלינו איך נלך במדבר הגדול והנורא וטוב לנו לשוב במצרים שהרי עיקר יצ״מ לא היה אלא ע״מ להיות לכם לאלהים. ואחר שזה א״א יהיה מאיזה סיבה שיהיה עכ״פ א״א יצ״מ ועבודת האלהים. אבל בזה מסרו עצמן לרצון ה׳ שיעשה עמהם מה שלבו חפץ. ובזה החל משה אח״כ לפייס את הקב״ה שישיב שכינתו בקרבנו ומכ״מ תהי עצה בטוחה לשמרנו מן הכליון ח״ו כאשר יבואר להלן י״ג וי״ח. ויסורים בלי כליון כמו שאמר ה׳ בראשונה פן אכלך בדרך. נוח לנו לקבל רק שלא יסיר שכינתו מקרבינו:

ויתנצלו, ואז גם בני ישראל התנצלו את עדים שהיו לבושים בו מעת עמדם בהר חורב. אולם מה היה העדי הזה נחלקו בו המפרשים, לדעת הכוזרי הנ"ל הוא כפשוטו כנ"ל, וי"מ שהיו לבושים תפלין כי כבר נאמר להם פ' קדש והיה כי יביאך שנאמר שם חיוב מצות תפלין, וזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בבכורות (דף ד') אם נהג בכורות ופטר חמור במדבר וכמ"ש בפרשת בא (סימן קטז), ור' חננאל שי' שהם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית, ודעת חז"ל שהיה ענין רוחני, שנפשם לבשה עדי עדיים ואור אלהי בעמדם על הר סיני, והארה זו סרה מאתם, כענין (שמואל א ט״ז:י״ד) ורוח ה' סרה מעם שאול, שאז דבקה בנפשם רוח שחוריי כמ"ש בפירושי שם עיי"ש, וכבר באר האר"י ז"ל הטעם שאמרו הנביאים לאלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי (מלכים ב ב׳:ג׳), כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגויה ירגישו תחלה האברים הרחוקים מן הלב, והאברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרונה, כן בהאסף אור האלהי מן הגויה הישראלית ירגישו ההמונים שהם במדרגת האברים הרחוקים מן הלב תחלה, והאצילים והנביאים ירגישו. באחרונה, וע"כ בעת שאמר ה' למשה כי לא אעלה בקרבך שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו העם שהם ההמון האברים הרחוקים מן הלב תחלה, ובני ישראל הגדולים לא הרגישו עדיין הסתלקות האור והאלהות מנפשם ולכן התנצלו עדים באחרונה:

י לא שהסירו עדים בעוד שהיו בהר חורב שהרי לא הסירו עדים אלא אחרי מעשה העגל ויחסר שי"ן וכאלו כתיב שמהר חורב. (קצ"מ) ואם תאמר הא כבר כתיב ולא שתו איש עדיו עליו ואם כן למה הוצרך הקב"ה לצוות ועתה הורד וכו' (בחיי) כי מעצמם נמנעו ולא שתו כל עדים עליהם אלא קצת וכשנצטוו מפי השי"ת סלקו כל העדיים לגמרי והפשיטום מהם וע"ש עוד תירוצים אחרים: