שמות כב, ב

אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות:

דמים לו. כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית:

שלם ישלם. הגנב ממון שגנב, ואינו חיב מיתה ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קדם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חיב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:

אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָא נְפָלַת עֲלוֹהִי דְמָא לֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם אִם לֵית לֵהּ וְיִזְדַבַּן בִּגְנֻבְתֵּהּ:

אִין בָּרִיר פִּתְגָּמָא כְשִׁמְשָׁא דְּלָא לְמִיקְטוֹל נְפַשׁ עָאל וְקַטְלֵיהּ חוֹבַת שְׁפִיכוּת אֲדַם זַכְּאַי עֲלוֹי וְאִין אִישְׁתְּזִיב מִן יְדוֹי שַׁלָמָא יְשַׁלֵם אִין לֵית לֵיהּ מַה דִּמְשַׁלֵם וְיִזְדַּבֵּן לֵיהּ בֵּית דִּינָא מִן גְּנִיבוּתֵיהּ וְעַד שַׁתָּא דִשְׁמִיטְתָא

אם זרחה השמש עליו

"אין זה אלא כמין משל... ואונקלוס, שתרגם "אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי", לקח לו שיטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו, דמים לו, חייב עליו אם הרגו, מאחר שיש להם רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הבית", לשון רש"י.

ואני תמה, שהרי כשאמר למעלה "אין לו דמים", לפטרו על הריגתו, ודאי בשהתרו בו, שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה. ואם תאמר שלא בא הכתוב אין לו דמים אלא להתיר לו דמו מידי שמים, לומר שמותר להרגו, זה איננו אמת, אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין, מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם.

ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו, והגנב ידע בהם, אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים, ואם יהרוג יבאו עדים לב"ד ויהרגוהו. וזה טעם אם זרחה השמש עליו, כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח.

ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להרגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, שדבר בהווה, שדרך באי מחתרת לבא בלילה, שאין אדם מכיר בהם, וההורגן שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו. ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה לא בב"ד ולא ביד בעל הבית.

ואם כן, על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין עב א) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו, יהיה "שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו" חוזר למעלה אל כי יגנוב איש (שמות כא לז), כדרך ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו יז).

ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום.

וטעם "השמש", האור לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת (שמואל ב יב יא) בגלוי.

וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו.

אם זרחה השמש. שלם ישלם. שב אל הכתוב למעלה חמשה בקר ישלם וגו'. כמו לעם נכרי. ואף לאמתך תעשה כן. כי הוא שב אל הפסוק העליון. הענק תעניק לו:

ונמכר בגנבתו. בעבור גניבתו:

אם זרחה השמש - שהיה גונב ביום.

ונמכר בגנבתו. כי לולא זה היו רוב דלת העם גנבים, שאם יפסידו הגנבה או יאכלוה אין אומר השב, מבלי אין בידם לשלם, ותמלא הארץ חמס:

שלם ישלם. בב"ק דריש אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון כדכתיב ויצת אש בציון ועלי לשלם אותה ההבערה הה"ד ואני אהיה לה חומת אש סביב:

זרחה ד' הכא ואידך והשמש זרחה:

על המים וגו' אדומים כדם שמש זרחה ונודד. והצרעת זרחה במצחו, פי' אם שמש זרחה ונודד כבר, שבא והלך בעוד לילה אז אין לו דמים, אבל אם זרחה עליו השמש, שבא ביום, כמו שהחמה זרחה על המים דמים, לו, וכן כתיב נמי התם אדומים כדם, שאם המתין עד שזרחה עליו השמש יש לו דם. וחד וזרחה לכם יראי שמי פי' לצדיקים, שמתרפאין בה כדכתיב ומרפא בכנפיה, אבל הרשעים מלקה ומשחנת אותם שנא' הנה יום בא בוער כתנור וגו' ולהט אותם וגו' ועל כן זרחה לו הצרעת במצחו:

אם זרחה השמש עליו. כלומר שנכנס שם ביום או שנתעכב שם עד הבקר:

דמים לו. חיוב מיתה יש לכל מי שימיתנו. לפי שלא נמצא שבא על עסקי נפשות. ובודאי לא יהרוג שכבר הוא יודע שהכל יודעין בו ויתפשוהו להריגה:

אם זרחה השמש עליו. כלומר שנכנס שם ביום או שנתעכב שם עד הבקר שהתפשטה השמש בעולם.

דמים לו. חיוב מיתה יש לכל מי שימיתנו לפי שלא נמצא שבא על עסקי נפשות ובודאי לא יהרוג שכבר הוא יודע שהכל יודעין בו ויתפשוהו להריגה. והזכיר בלשון נקבה אם זרחה השמש ולא אמר אם זרח כי כן דרך הכתוב להזכיר בלשון נקבה כשרוצה לדבר בזמן שהשמש מתפשטת בעולם ומתרחבת ברוחב חללו, וכן (שמואל ב י״ב:י״א) לעיני השמש הזאת, וכשהוא מתחיל לזרוח ורוצה לצאת ולהתנוצץ בזהרו נקרא בלשון זכר כלשון (בראשית ל״ב:ל״ב) ויזרח לו השמש, וכתיב (שם יט) השמש יצא על הארץ, וכתיב (תהילים י״ט:ו׳) ישיש כגבור לרוץ אורח, וע"כ הזכיר בכאן בלשון נקבה יאמר שאם התפשטה השמש בעולם שהוא יודע שיתפש ולא יוכל להנצל מידם דמים לו למי שימיתנו ויש לו לשלם מה שגנב, אם אין לו ונמכר בגנבתו.

אם זרחה השמש עליו שיצא מן המחתרת לאויר העולם למקום זריחת השמש.

דמים לו יש לו לגנב על ההורגו תביעת תשלומי שפיכות דמים מאחר שלא נמצא מוחזק במחתרת עצמה שהרי לא הותר להרגו רק בשעת חימום כגון במחתרת.

שלם ישלם תשלומי ד׳ וה'.

אם זרחה השמש. שיצא מן המחתרת לאויר העולם מקום זריחת השמש:

דמים לו. ואם הרגו נחשב עליו כרוצח ושופך דם דלא הותר לו רק בשעת חימום במחתרת ומשום הכי חייב אם המיתו ואין לו עליו רק תשלומין:

וא"ת ואם אין לו לשלם במה מתקנם לכך נאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו וישלם לך את שלך וקודם מתן תורה אפי' אם היה לו מה לשלם נעשה עבד לבעל הגניבה כדכתיב אשר ימצא אתו יהיה לי עבד גבי בנימין ואע"פ שהיה לו הרבה מה לשלם אבל נתנה תורה ונתחדשה הלכה שכל זמן שיכול לשלם לא ימכר בעבד:

שלם ישלם. לפי הפשט הוא טעם דמש״ה יש לו דמים. אע״ג שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחם לבו והוי כמו יצרא אנסיה וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ט ו׳ דמש״ה פטור גואל הדם יע״ש. מש״ה מפרש הכתוב דכאן לא היה לו להחם לבבו כ״כ. שהרי שלם ישלם. ואפי׳ יודע שהוא עני ואין לו. מכ״מ הרי ונמכר בגנבתו זהו הפשט :

חיים שנים ישלם. דאם נמצא חיים ואפשר לשומן בב״ד ישלם כפל כשווין. אבל אם כבר מתו וא״כ אין ב״ד והגנב יודעים שווי הגניבה וא״כ נהי דקרן מחויב לשלם כפי שהבעלים אומרים משום שהוא מודה במקצת ואינו יכול לישבע ומשלם. אבל קנס הכפל שאינו מתחייב אלא בעדים אינו יכול להתחייב אלא מה שהעדים יודעים בבירור ולא משום מחויב שבועה ואי״ל. ונמצא שהוא אינו משלם קנס הכפל בשלימות זהו פשוטו ש״מ :

דמים לו שלם ישלם, למה כפל שלם ישלם שכפל המקור עם הפעל, ואמר שנית שנים ישלם, מזה למדו חז"ל שתחלה אומר שחייב בתשלומין על כל נזק שעשה אף חוץ מהגנבה, כגון ששבר כלים שאם אין לו דמים פטור משום דקם ליה בדרבה מניה ואם דמים לו אף שהרגו נתחייב בתשלומי הזיקות שעשה ונפרעין מנכסיו (וכמ"ש בסנהדרין דף ע"ב) והוסיף שעל הגנבה עצמה שנים ישלם:

ונמכר בגנבתו. הנה למעלה באר שהנמכר בב"ד על גנבתו שש שנים יעבוד, וז"ש במכלתא שומע אני לעולם ת"ל שש שנים יעבד לא פחות ולא יותר, ר"ל לא פחות משש ולא יותר על שש, ומ"ש ונמכר בגנבתו לא פחות קאי על השנים. ויותר נראה שצריך למחקו, כי אין כאן ג' דעות רק ר"י ור"א, ובמ"ש ונמכר בגנבתו ממילא אם גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר לכ"ע, רק אם גנב יותר ממה ששוה, דעת ר' אליעזר שצריך למחול יתר החוב, ודעת ר' יהודה שהמותר נשאר עליו חוב, ובזה תראה שנכונים דברי המקנה שפי' במ"ש לר' אליעזר (קדושין דף יח) דאם אין גנבו נגד ממכרו אינו נמכר, אין פי' שאינו נמכר כלל רק ר"ל שאינו נמכר עד שימחול יתר החוב, והוא כתב זאת מסברתו, וזה מוכרח להשוות דברי המכלתא עם דברי הש"ס, ור' יהודה ס"ל שא"צ למחול יתר החוב, אבל מודה דאינו חוזר ונמכר, וכן פסק הרמב"ם ומבואר שהרמב"ם פסק כר' יהודה דמכלתין, ואפשר היה גורם בדברי הש"ס בדברי הת"ק נמכר ואינו חוזר ונמכר, לא כרש"י שהגיה שחוזר ונמכר עיי"ש:

ל כלומר אם הסברא מוכחת שיש לו שלום וכו' כגון האב החותר לגנוב ממון הבן וכו' הא אם הסברא מוכחת שבא להרוג שהרי ידוע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שנוטלים בפניו ושותק השכם והורגו רא"ם:

מ (הרא"ם) יש לתמוה על רש"י היאך הביא המכילתא והניח הברייתא דפרק בן סורר ומורה דפירשו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך וכו' דמשמע דאם זרח' לא קאי אלא על בירור דברים ולא על שלום וכו' ונראה דק"ל למה לא נאמר אם יאיר עליו כיום או היום כמו מכרה כיום שהוא מורה על בירור דברים לכ"פ מה שמש שלום בעולם' ואין להקשות מכל למה לי להביא המכילתא י"ל כיון שהמכילתא קרובה לפשוטו וגם יתורץ קושיית הקרא:

נ הוסיף מלת הגנב דלא תימא שלם ישלם בעל הבית ליורשי הגנב אף ע"פ שיש לו דמים אינו נהרג אלא משלך דמי כפרו זה אי אפשר שהרי כתיב אחריו ואם אין לו ונמכר בגנבתו ש"מ דבגנב משתעי קרא: