שמות כ, טו

וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר (שמות כד ז) נעשה ונשמע:

ראים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:

את הקולת. (מכילתא בחדש פ"ט) היוצאין מפי הגבורה:

וינעו. (שם) אין נוע אלא זיע:

ויעמדו מרחק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסיעין אותן להחזירם, שנאמר (תהלים סח יג) מלכי צבאות ידדון ידדון:

וְכָל עַמָא חָזָן יָת קָלַיָא וְיָת בָּעוֹרַיָא וְיָת קַל שׁוֹפָרָא וְיָת טוּרָא תָּנֵן וַחֲזָא עַמָא וְזָעוּ וְקָמוּ מֵרָחִיק:

וְכָל עַמָּא חַמְיַין יַת קָלַיָיא הֵיךְ הֲווֹ מִתְהַפְּכִין בְּשָׁמְעֲהוֹן דְּכָל חַד וְחַד וְהֵיךְ הֲווֹ נַפְקִין מִן גּוֹ בְּעוּרַיָא וְיַת קַל שׁוֹפְרָא הֵיךְ הֲוָה מְחֵי מֵיתַיָא וְיַת טוּרָא תָּנֵין וְחָמוּן כָּל עַמָּא וּרְתָעַן וְקָמוּ תְּרֵיסַר מִילִין מֵרָחִיק

וְכָל עַמָּא הֲווּ חָמִין יַת קָלַיָא וְיַת לַפִּידַיָא וְיַת קָלָא דְשִׁיפּוּרָא וְיַת טוּרָא עַטִיר וְחַמְיָין עַמָּא וְזָעוּ וְקָמוּ לְהוֹן מֵרָחוֹק:

ואל ידבר עמנו אלהים השגיח הרב במורה הנבוכים (ב לג) באונקלוס שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ולא עשה כן בשאר המקומות כי תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א) ומליל ה' וכן בכל מקום וידבר ה' אל משה ומליל ה' והטעם אצלו כי הדיבור הראשון אע"פ ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו וא"כ כדעתו למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם (פסוק כב) מללית עמכון והיה לו לומר איתמלל מן קדמי עמכון וכן במשנה תורה (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם תרגם אותו מליל ה' וכן אמרו הם ואת קולו שמענו (שם כא) ותרגם ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אינשא וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד) מליל ה' ועוד שהרי תרגם והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט) ותרגומו מתמלל וכן ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (להלן לג ט) ומתמלל אבל הטעם לאונקלוס מבואר שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש (דברים ה כא) ומן האש שמעו והוא מה שהשיגו הם וכן כי מן השמים (פסוק יט) על דרך האמת מתוך השמים והוא מתוך האש בשוה וכבר נתבאר ענינו (לעיל יט כ) והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו מחיצה לא ראה לתרגם בו ולא ימלל עמנא ה' ואין בלשונו כנוי למלת אלהים ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני "יקרא דה'" או "מימרא דה'" ותרגם הא אנא מתגלי לך (שם ט) יתגלי ה' לעיני כל עמא על טורא דסיני (שם יא) דאתגלי עלוהי (שם יח) ואתגלי ה' על טורא דסיני (שם כ) ולא תרגם "ואיתגלי יקרא דה'" כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (לעיל ג א) טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה' כן עשה בכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידה הזאת אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים (לעיל יט יז) לקדמות מימרא דה' ותרגם בא האלהים (כ יז) יתגלי לכון יקרא דה' ולא אמר יתגלי לכון ה' דתמן יקרא דה' (שם יח) וכן אמר ומן קדם ה' מתעני ליה בקל (לעיל יט יט) וכל זה מבואר ומפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (יט כ) וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משה אל הר האלהים (להלן כד יג) וסלק משה לטורא דה' כי אחרי מתן תורה יאמר כן וכתיב ויסעו מהר ה' (במדבר י לג)

וכל העם רואים את הקולות. וכבר פירשתי טעם רואים את הקולות. כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד. והנה הטעם כאשר ראו הקולות והלפידים. כי מנהג האדם שיתפחד מהם וקול השופר שלא נשמע כזה לעולם. ואת ההר לבדו עשן. כאשר ראו הפלאים האלה נעו. כמו נע ונד. שכל אחד סר ממקום מעמדו ושב אחורנית. וכמהו וינעו אמות הסיפים. וטעם אמות. שהספים סרו ממקומם אמות. לא יכול הנביא לשערם במראות הנבואה. והאומר כי פי' כמו זעו. לא יתכן זה כי אם לא סרו ממקומם. איך עמדו מרחוק:

רואים את הקולות - הברד והאבנים, כדכתיב: קולות אלהים וברד.

רואים את הקולות. כמו ולבי ראה. התבוננו בענין הקולות שלא יוכלו לסבלם, כאמרם לא אוסיף עוד לשמוע את קול ה' אלהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד, ולא אמות:

וירא העם. התבוננו מה לעשות:

וינועו. המתנועע תנועה בלתי מכוונת לגבול מה שאליו יקרא נע, כענין ויניעם במדבר, תנוע ארץ כשכור, וזה כי מיראתם נסוגו אחור מגבול מה שממנו, בלתי מכוונים לגבול מה שאליו:

וירא העם וינועו על כן מתנענעים בשעת לימוד התורה לפי שהתורה ניתנה באימה ברתת ובזיע:

וינועו בגי' י"ב מילין שהיו נרתעים לאחוריהם:

וינועו ב' במסורה הכא ואירך וינועו אמות הספים מקול הקורא מה התם ע"י מלאך אף הכא ע"י מלאכים כדכתיב מלכי צבאות ידודון ידודון:

וכל העם רואים את הקולות. ראיה זו ענין השגה וכן (בראשית כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני, כי אין הקול והריח נראים. או יאמר רואים לפי שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים את האש ועל כן אמר רואים את הקולות.

וכל העם מכאן עד לא תגלה ערותך עליו דינו להיות נכתב אחר ולשומרי מצותי, אלא שלא רצה להפסיק בין הדברות.

ראים את הקולת לפי פשוטו אפילו בדבר שאינו נראה אבל ידוע שכן הוא נופל לומר בו לשון ראיה, כמו ראה זה מצאתי אמרה קהלת, וירא העם כי בשש משה.

וכל העם רואים את הקולות. פי' נהנים מן הקולות וחבירו חמותי ראיתי אור שר"ל נהנה וכן כי ראה את ערותה שבראיה בעלמא לא יתחייב מיתה אלא פי' נהנה וניחא בזה מה שאז"ל שאפי' בהעראה חייב י"מ העראה נשיקת עטרה וי"מ הכנסת עטרה תינח למ"ד הכנסת עטרה חסר כאן וחב"עד:

וכל העם רואים את הקולות. מעשה נס וי"ל כי ידיעה ושמיעה וראייה אחת היא כמו (ש"ב ט"ז) הרואה אתה שבה העיר וזהו ראיית המחשבה:

ויעמדו מרחוק. מפני הפחד פן נמות כמו שמפורש במשנה תורה כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוס' וגו':

וכל העם רואים את הקולות וגו'. יש לדקדק בענין זה איך ראו את הנשמע, ומהו שאמר אח"כ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק אחר שכבר נאמר וכל העם רואים וגו' א"כ וירא למה לי, וכן מ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה מלת ונשמעה מיותרת.

והנה קרוב לשמוע שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור והיה בו כ"כ ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, וראיה לזה ממ"ש (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה, וכן לאחר היצירה אמרו (חגיגה יד.) שמכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך וכן כל דברות אלו אחר שיצאו מפי הגבורה היה בהם ממשות, ולפיכך ארז"ל (פסחים פז:) שכששבר משה הלוחות היו האותיות פורחות ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות, וראיה גדולה מזו שבלוחות אחרונות כתיב (שמות לד א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים אשר היו לא נאמר אלא את הדברים אשר היו למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן לוחות ראשונות נקבעו בשניות וא"כ ודאי היה ממשות באותן אותיות, ע"כ נאמר וכל העם רואים את הקולות דהיינו קול אלהים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם.

ותבין ותדע כי חוש הראות יותר דק באדם מן חוש השמע, כי אדם יכול לראות ברחוק הרבה מילין אבל אינו יכול לשמוע כ"כ ברחוק כי חוש השמע אינו שולט כ"כ למרחוק כמו חוש הראות, וישראל היו מפחדים עכ"פ מן קול אלהים כי נורא הוא ע"כ כשראו ישראל שיוכלו לראות את קול דברו ית' אז חשבו אף אם יעמדו ברחוק ולא ישמעו את הקול מדבר אתם מ"מ די להם כשיראו לפניהם תמונת האותיות באויר לכך נאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ר"ל לפי שוירא העם שראו תמונת האותיות לפיכך ויעמדו מרחוק כי אמרו בראייה לחוד סגי לנו אף בלא שמיעה, ואח"כ נתחרטו ישראל ואמרו למה ה' יעמוד ברחוק, הלא טוב לנו להתקרב אל מקום קדשו וכדי להנצל מן פחד הקול אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה כי אע"פ שאינו דומה שמיעה לראיה מ"מ די לנו כשנשמעה אף אם לא נראה כל תמונת האותיות ורז"ל אמרו (שבת פח:) כשחזרו ישראל לאחוריהם היו מלאכי השרת מדדין אותן לקרבם לצד שכינה כו', ועל אותו זמן נאמר פסוק דבר אתה עמנו ונשמעה. אע"פ שלא פורש במקרא זה שהיו מדדין אותן מ"מ בא דוד ופרשה ואמר מלכי צבאות ידודון ידודון וגו' (תהלים סח יג).

ראים את הקולת ואת הלפידם. כפרש״י היוצאין מפי הגבורה. ר״ל לא בקולות של רעמים שבא עם הברקים מיירי. אלא בקול של עשרת הדברות שהיה קול ה׳ בכח ובהדר. ובקול יצאו ניצוצות אש ולפידים כמו אותיות הדבור. והעם ראו את האותיות וכמש״כ בס׳ דברים ד׳ ט׳ ורעמים וברקים לא היו. אבל עדיין היה ואת קול השופר. שבא בסמוך לפני שירד ה׳ על הר סיני. והיינו שמזכירים אנחנו ביחוד קול שופר שהיה בשעת מ״ת ולא קול רעמים שהיה רק לפני מ״ת. וקול שופר זה היה רק בדבור משה ידבר והאלהים יעננו בקול. להשריש בלבבינו דכל דבור היוצא מפי הגבורה לבד מה שאנו מבינים בו. עוד יש בו קבלות בהלכות הרבה. שמשה ידבר עם כל ישראל והאות ע״ז הוא שהאלהים יעננו בקול. שהי׳ בכחו לדבר לבדו עם כל ישראל כל סדר משנה:

וירא העם. תחלה כתיב רואים. שזכו להשיג לראות דבר נשגב ונעלה בקודש יותר ממלאך שאין כל האדם זוכה ויכול לראות. ואח״כ כתיב וירא העם וינועו. שראו שהוא יותר מלפי כחם באמת. וה״ז כמו שהאדם נושא משא לפי שעה יותר מכפי כחו. אינו יכול לעמוד אלא מתנועע תמיד. כך היה משא הקדושה עליהם יותר מכחם עד שנעו במעמדם:

ויעמדו מרחוק. התרחקו לאחור לצד הנשים והטף שלא השיגו כ״כ. ורצו גם המה להתרחק ממשא קדושה זו שאינו לפי כחם:

וכל העם רואים את הקולות. המראות המפחידות אשר ראו במעמד הר סיני היו פי שנים, א] מחזות נבואיות שהשיגו בעת החזון ע"י כח הדמיוני וחוש המשותף הפנימי כמו הקולות והמראות שהשיגו הנביאים בעת החזון, ב] קולות ומראות ממשיים שראו ושמעו בעיניהם ובאזניהם הגשמיים, כי כבר אמרו חז"ל (שבת דף פח) שעל כל דבור ודבור ששמעו מפי ה' יצאה נשמתן, ר"ל שאחר שלא היו מוכנים אל הנבואה והיה חומרם מסך מבדיל בינם ובין הקדש ולא יכלה נפשם להפרד בעודה בגויה י לכן התפשטה לגמרי ונפרדה מגופם כמו בעת המיתה, ובעת ההיא ראו הקולות והלפידים בעין הנפשי הפנימי בעין הנבואיי, ועז"א וכל העם רואים את הקולות ואמרו חז"ל שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה שזה ע"י החוש המשותף הפנימי, ואחרי כלות הדבור שחזרה נפשם לגופם וכמ"ש חז"ל שהזיל הקב"ה טל של תחיה והחזיר נשמות לפגרים מתים אז ראו הקולות והלפידים בעין בשר כי היו ג"כ קולות ולפידים נמצאים בפועל, ואז חזרו לאחוריהם י"ב מיל כמ"ש חז"ל (שם), ועז"א שנית וירא העם. שהוא על ראיה המוחשת ואז וינועו ויעמדו מרחוק, ובאשר דבר זה נמשך בכל משך הדברות הקדים את השם אל הפעל שזה מורה על דבר שנעשה קודם לכן, ובמ"ש ויאמרו אל משה, יש פלוגתא במדרש שלמ"ד ששמעו כל הדברות מפי הגבורה היה זה אחר גמר הדברות, ולמ"ד שרק שתי דברות שמעו מפי הגבורה היה זה אחר הדבור השני, ועכ"פ מבואר שלא כדעת הרמב"ן שפי' שזה היה קודם עשרת הדברות, שאם כן למה אמר ה' למשה רד העד בעם, אחר שהם בעצמם כבר נעו ועמדו מרחוק עוד קודם הדברות:

ז וא"ת והא כבר דרשינן זה מקרא דלעיל לעיני כל העם כדפירש"י. וי"ל מכל מקום צריכין להאי קרא לומר שלא היו עיניהם כהות וסומין גם לאחר מתן תורה דאפילו המסתכל בשעה שהכהנים פורסין ידיהם אמר רב חגי בירושלמי שעיניו נעשין כהות מפני שהשכינה שורה עליהן כל שכן כאן שראו גילוי שכינה ביותר:

ח דק"ל דוכל העם רואים את הקולות וגו' על כרחך זה היה קודם מתן תורה כדכתיב לעיל ויהי קולות וברקים וגו' אם כן הא דכתיב הכא וינועו ויעמדו מרחוק קאי אקולות דלעיל ואם כן למה לא נכתב זה לעיל קודם יו"ד הדברות לכ"פ דקאי אקולות של יו"ד הדברות:

ט מלשון זיע ורתת ולא מלשון נע ונד דהא אחר כך כתיב ויעמדו מרחוק:

י (נח"י) ואם תאמר מנא ליה שהיה י"ב מיל ולא פחות. י"ל מדכתיב ויעמדו מרחוק משמע דעד עכשיו היו עומדים בקרוב ואורך מחניהם היתה י"ב מיל ש"מ דגם אותו שהיה עומד בסוף המחנה היה נקרא קרוב ואי סלקא דעתך דלא היו נרתעים י"ב מיל אם כן זה שהיה עומד בראש המחנה גם עתה עמד בתוך י"ב מיל ואיך אמר ויעמדו מרחוק ודו"ק: