שמות יג, ט

והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות:

על ידך ולזכרון בין עיניך. שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע:

על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז) לדרוש בה, יד שהיא כהה:

וִיהֵי לָךְ לְאָת עַל יְדָךְ וּלְדָכְרָנָא בֵּין עֵינָיךְ בְּדִיל תְּהֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרֵי בִּידָא תַקִיפָא אַפְּקָךְ יְיָ מִמִצְרָיִם:

וִיהֵי לָךְ נִיסָא הָדֵין חֲקִיק וּמְפָרַשׁ עַל תְּפִילַת יְדָא בְּגוּבְהָא דִשְמָאלָךְ וּלְדוּכְרָן חֲקִיק וּמְפָרַשׁ עַל תְּפִלַּת רֵישָׁא קְבִיעָא כָּל קָבֵיל עֵינָךְ בְּגוּבְהָא לְרֵישָׁךְ מִן בִּגְלַל דְּתִיהֲוֵי אוֹרַיְיתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרוּם בְּחֵיל יְדָא תַקִיפְתָּא הַנְפָקָךְ יְיָ מִמִּצְרָיִם

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה' בפיך ופי' שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים

והיה לך. יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון. על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם. שנצטרך לתקנו לפי הדעת.

וא"ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ידה ליתד תשלחנה. ודברי הקבלה חזקים ואין צריכין חזוק:

לאות על ידך - לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאלו כתוב על ידך. כעין, שימני כחותם על לבך.

בין עיניך - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי.

כי ביד חזקה הוציאך. בשנותו את טבע הבלתי נפסדים, כאמרו בענין בקיעת הירדן למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא:

והיה לך לאות על ידך בגימטריא זרוע שמאל (עם התיבות והכולל):

תורת ה' בפיך בגימ' זה הוא קריאת שמע:

הוצאך חסר יו"ד שבמכה עשירית הוציאן:

הוציאך ה' מצרים. ולמטה אמר הוציאנו בא ולמד על גאולת האבות שהיא גאולת הבנים, וזהו שאנו אומרים בהגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.

והיה לך לאות על ידך כל זה תאמר לבנך. והיה לך לאות וגו׳ כרך אחד של ד׳ פרשיות.

לך לאות הדין נותן להיות לך לאות תחלה ואחר כך לאחרים, היינו ולזכרון בין עיניך וזהו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך, ואמר מר אלו תפילין שבראש.

והיה לך וגו׳. ג״ז אינו מספיק עדיין כה״צ ע״כ יהיה לך לאות ולזכרון בכל יום. וה״ז כמו שהאדם מספר לבנו ענין גדול לצורך מוסר. ואח״כ בכל יום מזכירו בקיצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה. מספר עוד הפעם באריכות. כך צוה שיהא אחר הספור שיהא בימות הפסח באורך. לעשות קשרים ע״ז בכל יום ביד ובראש מקום השתעבדות הלב והמוח:

למען תהיה וגו׳. תועלת של הנחת תפלין לאותו הענין הוא כדי שיהא תורת ה׳ בפיך דתפילין הוא מעין תורה וכמו שהתורה ועיונה מדרכתו לאדם להיות נאמן לאלהים. כך תפלין עושה מעין זה לכל אדם מישראל ומכאן תניא במכילתא שכל העוסק בתורה פטור מתפלין. וכבר כתבו הראשונים (עי׳ ב״י סי׳ ל״ח בשם הרוקח) דלא שיהא ח״ו פטור ממ״ע זו. אלא תכלית המצוה וטעמה אינו נצרך למי שעמל בתורה. ומכ״מ גם הוא חייב במצוה הקבועה לכל אדם. וכמו כל מצות שבתורה שיש בהם טעם ומכ״מ נעשים לחק אפילו במקום שנעדר הטעם כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט ב׳. ובסמוך עוד:

כי ביד חזקה וגו׳. שלא תתפלא למה הצריכנו הקב״ה כ״כ מצות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו ית׳. ע״ז נותן טעם משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבע״כ היינו ע״י מכת הדבר שהוא ביד חזקה הוציאך ה׳ והיינו משום שלא היו נוחים לקבל ע״ע השגחתו ית׳. וזהו באמת מוצא הדרש ברבה פ׳ וארא על ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהיו משוקעים בע״ז. וא״כ משמע שלא היו רוצים לצאת. ובאמת אנו רואים מפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה׳ את עמו כולם האמינו ויקדו וישתחוו. אלא משום שבמאמר השני הודיעם משה בשם ה׳ והייתי לכם לאלהים. היינו השגחתו תהא עליהם ע״פ מעשיהם. מש״ה לא נתרצו כולם לקבל עד שהוציאם הקב״ה בע״כ. ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש בלב שמכ״מ כך הוא:

והיה לך לאות. זה נכתב ד' פעמים, הרי צותה התורה על ד' פרשיות אלה, שישימו אותם על היד ועל הראש, ולא חששה התורה שיעמדו מהבילים ויפרשו שנאמרו הדברים דרך משל במליצה כמו שימני כחותם על לבך, קשרם על אצבעותיך וכדומה, כי דברים הבאים במשפטי התורה לא נהג בהם דרך השיר והמליצה רק בא הצווי כפשוטו, כמו וכתבתם על מזוזות ועשו להם ציצית, ועיקר דיני התפילין נמסרו בהלכה למשה מסיני, ונהגו בדור ודור בקבלה מאבות לבנים, והקראים והמכחישים המה שברו עול נתקו מוסרות הכתובות והמסורות, ובכל ד' מקומות אלה תפס אצל יד לשון יחיד והיה לאות ולא אמר לאותות ואצל ראש אומר לשון רבים לטוטפות, לבד פה אמר גם אצל ראש לשון יחיד לזכרון, ובא פה שנוי גבי יד מ"ש והיה לך לאות ובכולם אמר והיה לאות, מזה למדו חכמי המסורת, שיש הבדל בין יד ובין ראש, ששל יד יהיה אות אחד ושל ראש יהיו ארבע טוטפות כמספר הפרשיות, כי של יד יתנם בבית אחד וכולם אות אחד, ושל ראש יתן בד' בתים והם ארבע טוטפות, ובכל זאת צריכים הבתים של ראש להיות מחוברים בעור אחד שמצד זה גם הם זכרון אחד לגבי הרואה אותם מבחוץ, שכולם מחוברים, והם ארבע לגבי המניח שהוא יודע שבפנים הם חלוקים לד', וע"כ בג' מקומות שאמר לטוטפות בל"ר שמדבר מצד המניח אמר והיה לאות, לבד פה שאמר גם אצל הראש לזכרון בלשון יחיד שמדבר מצד שמבחוץ הם זכרון אחד, באר ההבדל בין יד וראש במ"ש והיה לך לאות שהיד הוא גם לך לאות אחד כי הוא אות אחד גם בפנים אבל הראש הוא לזכרון ולא לך לזכרון כי בפנים הם ד' זכרונות רק בחוץ הם זכרון אחד כמו של יד, אבל לך בפנים רק היד הוא לאות אחד לא הראש, ומאמר זה מובא בספרי פ' ואתחנן (סי' ) ומנחות (דף לד):

על ידך. שם יד נאמר בכלל וביחוד, בכלל כולל כל היד, וביחוד נמצא בהן ידיו אצבעות ידיו כף היד והזרוע והקנה, כמ"ש אזרועי מקנה תשבר (איוב לא), וקבלו שהנחת תפילין על הזרוע, ואמר בתוספתא מנין שהזרוע קרוי יד שנאמר ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו וגו' וימסו אסוריו מעל ידיו (שופטים טו), ולא אמר לאות על זרועך כי לא כל הזרוע כשר רק בשר התפוח שבראש הזרוע הסמוך לקובדו, כמ"ש בס' ארצות החיים (מאיר לארץ סק"ט), ע"כ אמר על ידך שהיא מקום המעלה והתפוח שם, וגם שהוא על היד ר"ל למעלה מן הפרק התחתון כמו ושני לוחות הברית על שתי ידי, אשר המלך נשען על ידו, שהוא מקום הזרוע הסמוך לקובדו, ודומה עם תפילין שבראש שהוא בגובה הראש, ולר"א משום דכתיב לך לאות שמשמע שהאות מיוחד לך ומכוסה מאחרים, ולר' יצחק משום דכתיב ושמתם על לבבכם שמפרש מ"ש ושמתם על לבבכם שהוא וקשרתם לאות על ידך שהוא השימה נגד הלב שמקשר תאות לבו ופעולת וידיו המוכנים להוציא מחשבת לבו אל הפועל לאהבת ה', ונגד ושמתם על נפשכם מפרש והיו לטוטפות בין עיניכם, שהוא קשור פעולת הנפש ומחשבותיה, וכ"ז מובא בספרי ובמנחות שם ובספרי מביא הפסוק והיו הדברים על לבבך שבפרשת שמע וכן הביא הרמב"ם והש"ע. וכבר דברתי מזה במ"ל (סי' כז סק"ו) עיי"ש.

על ידך. שם יד בכלל כולל שתי הידים, והידים ידי עשו, וישא אהרן את ידיו, אולם כשנאמר בדיוק הוא השמאל, וזה כשאמר ידו וימינו, ולפ"ז בדיני המצות מסתמא נאמר בדיוק ז"ש שיש זכר לדבר, ור' נתן למד שביד שכותב יקשר, ואבא יוסי החורם ס"ל ששם יד אינו מכריע שממה שאמר יד ימינו מבואר ששם יד נאמר על שניהם כמו עין ימינו ומ"ש בפ' ימינו הוא לקצור, ומ"ש מה ת"ל ידך להביא את הגידם וכן הוא בספרי הוא כמ"ש בגמרא דר"י החורם למד ממ"ש ידכה בה' יד כהה, ומה שלא אמר שמאלך כי אם הוא אטר מניח בימין שהיא יד הכהה והחלושה אצלו אעפ"י שהוא ימנית, ע"ז שואל א"פ למה נאמר ידך, ר"ל שא"כ יכתב תמיד ידכה בה' ולמה בפ' כי יביאך ובפ' שמע אמר ידך שכולל גם ימין, ומשיב שמלמד שאם הוא גידם שנקטעה יד שמאלו יתן בימין, ובספרי ארצות החיים הארכתי בזה בפלפול רב ועצום עיי"ש:

והיה לך לאות ולטוטפות. כבר התבאר שכ"מ שבאו שני דברים בסדר אחד הסדר מעכב תמיד כמ"ש באילת השתר (כלל קכב), וא"כ ממ"ש ד' פעמים סדר הזה והקדים של יד לשל ראש מבואר שתפש"י לה משפע הקדימה, ואמר במדרש שה"ש ולא נפקד ממנו איש שלא הקדים אחד מהם תפש"ר לתפש"י, כי צריך להקדים תפש"י שמורה הכנעת התאות וכבישת היצר קודם לתפש"ר שמורה על המחשבה והעיון, כי כן סדר מלחמת היצר לכבוש את האויב הפנימי ואח"כ ישא למרום עיניו אל קדוש ישראל, ובזה נשאו ראש אנשי המלחמה ולא נפקד מהם איש שהצליחו במלחמת היצר. ועמ"ש בזה בארך בארץ יהודה (סי' כו):

לטוטפת בין עיניך. לשון בין עיניך אינו מציין המקום בין שתי עירו, רק מציין הזכרון, כמו ולא תשימו קרחה בין עיניכם, שהקרחה היא בראש ונותנה לזכרון שיהיה המת וזכרו בין עיניו, וכן ילבש התפילין לזכרון בין עיניו, וכבר בארו חקרי לב שגידי העינים צומחים ממקום הראש ושם הם העינים הפנימים המובילים את המוחשים אל הנפש פרמה ושם מתחברים העינים הרואות בארובות ושם בתוף החוש עם כלי המחשבה, והוא זכרון בין עיניו ומחשבותיו שלא יטה מחשבותיו מאחרי אל אמת, ור' יהודה למד מה ביד מקום שראוי לטמא בנגע אחד. ורש"י ז"ל בקדושין (דף לו) ומנחות (דף לז ע"ב) פי' דאיכא שער דגבות עינים דמטמא בשער צהוב והבשר מטמא בשער לבן, ולפ"ז י"ל שר' יהודה אזיל בשיטת ר' יוסי בר"י דצריך שיהיה הנגע במקום הראוי לפסיון ואם סמוכה למקום שער אינה מטמאה, ולשיטת הראב"ד ה' ט"צ שריבר"י חולק עם חכמים], אמנם גוף דברי רש"י מופלאים בעיני, שלא מצאנו בה' נגעים דגבות עינים מטמאים בשער צהוב, והלא כתיב כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, וכן מבואר בהדיא בתוספתא הביאה הר"ר (פ"י דנגעים סוף משנה ט) מפיקא של פרקא ולמעלה וכו' מחוליא של גרגרת ולמטה אעפ"י שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר, והיה נראה לפרש שמקיש שכמו שהיד כולו מטמא בנגע אחד כן מקום ההנחה שבראש אם נאמר שהוא המצח שהוא חלק מן הראש אינו מטמא בנגע אחד, כי הראש מטמא בנתקים והמצח בשער לבן, ובזה י"ל דת"ק ור"י לשיטתם שהת"ק ס"ל שגם הראש אינו מטמא בנגע אחד שאם נקרח שער הראש אין קרחת וגבחת מצטרפין, וא"כ חלוק ג"כ אחורי הראש מפנים הראש ואינו דומה אל היד שכולו מטמא בנגע אחד, ור' יהודה שלמד כן אזיל לשיטתו דס"ל בנגעים (סוף פ"י) דאם אין שטה של שער מפסקת מצטרפין, ועיין בתוי"ט שם ד"ה עד כנגד שער מביא בשר הכ"מ (סוף ה' עכו"ם) דמפרש מ"ש לחייב על כל הראש כעל בין העינים אם קרח בשער הנולד בפדחת, ולפ"ז מ"ש גבי קרחה בין העינים היינו שער הפדחת ואין ראיה לתפילין, ולפ"ז י"ל אחר שלשון זה לחייב על הראש כעל בין העינים נאמר בספרא שסתמא ר' יהודה, לכן לא יכול ללמוד מן קרחה, אמנם רש"י עצמו לא פי' כך רק מפרש בין עיניכם סמוך לפדחת כמ"ש התוי"ט שם:

למען תהיה תורת ה' בפיך. בקדושין (דף לד ודף לה) מ"ע שהז"ג נשים פטורות מנ"ל, גמר מתפילין ותפילין גמר מת"ת, ונילף ממזוזה, תפילין לת"ת איתקש בין בפ' ראשונה בין בשניות תפילין למזוזה בפ' ראשונה איתקש בפ' שניה לא איתקש, וזה שלא כברייתא דפה שלמד מן למען תהיה תורת ה' בפיך, ולא מן ההיקש, ונראה שמאמר זה נמשך למאמר שלמעלה, ר' יהודה אומר. וגם מאמר זה דברי ר' יהודה ויש קיצור, כי שם מקשה אדיליף מתפילין לפטורא נילף משמחה לחיובא, ומסיק משום דהו"ל מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ומקשה למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים מאי איכא למימר אמר רבא פפונאי ידעי לטעמא דהא מלתא ומנו רב אחא ב"ר יעקב דכתיב והיה לך לאות למען תהיה תורת ה' בפיך הקשה כל התורה לתפילין שמצות עשה שהזמן גרמת נשים פטורות, ומאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין הוא ר' יהודה, ע"כ תפס פה למוד זה מן למען תהיה תורת ה' בפיך שמלמד לר' יהודה על כה"ת, וממילא גם תפילין למד מפה דאיתקש לת"ת, וע"ז סיים אשתו של יונה היתה עולה לרגל, ואל תשיבני אם איתא שר' יהודה היא, הא שם אומר ולר' יהודה דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ותפילין מ"ע שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר ומשיב משום דהול"ל מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד, וא"כ לר' יהודה תפילין מ"ע שלא הזמן גרמא דשבת ויו"ט זמן תפילין, ע"ז אשיב דסוגיא זו לא דכ"ע הוא שקושיית הגמרא שם הוא רק לעולא בשבת (דף סב) דנשים עם בפ"ע הם דלדידיה ס"ל לר' יהודה דשבת ויו"ט זמן תפילין, אבל לאביי שם ס"ל לר' יהודה דשבת ויו"ט לאו ז"ת כמ"ש בארץ יהודה (סי' לא) עיי"ש. וזה יעלה כשיטת המכילתא:

ל פי' ל' חושך שיד ימינו חשובה יותר משמאלו: