שמות יב, כז

ויקד העם. על בשורת הגאלה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם:

וְתֵימְרוּן דַבַּח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דִי חָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כַּד הֲוָה מָחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיָת בָּתָּנָא שֵׁזִיב וּכְרַע עַמָא וּסְגִידוּ:

וְתֵימְרוּן נִכְסַת חַיְיסָא הוּא קֳדָם יְיָ דְחַס בְּמֵימְרֵיהּ עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּחַבְּלוּתֵיהּ יַת מִצְרָאֵי וְיַת בָּתָּנָא שֵׁיזִיב וְכַד שָׁמְעוּ בֵּית יִשְרָאֵל יַת פִּתְגָמָא הָדֵין מִפּוּם משֶׁה גָּחְנוּ וּסְגִידוּ

ואמרתם זבח פסח. מצאנו פסוח והמליט. והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח. כמו ושחטו הפסח. והגאון אמר שהוא מגזרת פסח. כי הפסח ישען על רגלו התמימה. והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו. וכמוהו עד מתי אתם פוסחים:

אשר פסח - דילג ועבר.

זבח פסח הוא. זה הזבח נעשה בשביל הפסיחה שהיתה עתידה להעשות בחצי הלילה של אחריו, ומפני שאין זבח בלילה הוצרך לעשותו בזה הזמן הנמשך אחר הלילה של אחריו בענין הקרבנות. והוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לציבור בכלל:

בנגפו את מצרים בליל ט״ו בניסן.

ואת בתינו הציל ולזכרון אותו נס אנו עושים מצוה זו. ד״א מה העבדה הזאת לכם שנאכלת צלי שהרי אין שאר בשר קדש נאכל צלי.

ואמרתם זבח פסח הוא ובשביל זבח החפזון אנו אוכלים אותו צלי לפי שהוא דרך חפזון. ויקד העם וישתחוו זו קבלת מצוה שקבלו עליהם לעשות כל האמור למעלה. שכן דרך כל מי שמקבל לעשות את אשר יצווה מרכין צוארו ונראה בהשתחואתו שקבל עליו המצוה.

ויקוד העם וישתחוו. וקבלו המצוה בשמחה ובטוב לב כמו וילכו ויעשו:

ואמרתם. לפי שטח הכתוב הוא תשובה לאותו השואל. כמו לשון המקרא להלן י״ג ט״ו ובפ׳ ואתחנן ו׳ כ׳. אבל הרי אנו רואים דעת המגיד אינו כן שהעמיד לשון שאלה זו לרשע. וגם לא העמיד תשובה אליו כלל. אלא הקהה את שניו וכו׳. ובאמת אחר דיוק לשון המקרא יפה דקדק המגיד. שהרי לא כתיב ואמרתם אליהם. כמו דכתיב להלן ואמרת אליו. ובס׳ דברים ואמרת לבנך. אלא מובן רצון הכתוב דלהשואל לא ישיבו כלל. אלא פי׳ ואמרתם. בפני עצמכם תשובה על שאלה זו היא אשר פסח וגו׳ ואת בתינו הציל. אם נפרש שהוא דבר אחד אינו אלא כפל לשון שהרי היינו שפסח ה׳ וגו׳ לא הית׳ העברה שולטת בבתינו. וא״כ למאי כתיב עוד ואת בתינו הציל אלא שני דברים המה. א׳ אשר פסח וגו׳ והוא ראוי לזכירה לדורות בא״י אשר עיני ה׳ בה בגידולי השדה ותלוי בשמירת המצות התלוים בארץ כמו שביעית ותו״מ. וא״כ אם היו שני שכנים משונים בשמירת המצות היו משתנים גידולי שדותיהם. ודבר זה באמת פלא וקשה להאמין. אבל במה שיזכרו שכך היה בעת העברת ה׳ במצרים שפסח ה׳ בהשגחתו ית׳ ככה יאמינו שכך הוא המדה גם בא״י. והוא עיקר ספור י״מ בזמן שהיו ישראל על אדמתם כמו שביארנו בס׳ דברים ט״ז. וע׳ עוד מש״כ שם בזה. ועוד יהי לזכר ואת בתינו הציל. כי בעת שהיה ראוי לרשעי הדור ליענש על רשעותם בא זכרון הת״ח ע״י ראיית הדם על המשקוף ומזוזו׳ להציל כל בית אב שלו. וגם זה ראוי לזכור לדורות כי זכות התורה מגין על צוותא שלו. ולזה שייך אמירה זו לשאלת הרשע. לומר כי כמו שיש רשעים עתה כן היו בעת י״מ שהיה אז רשעים והפסח של זקני הדור הגין עליהם:

ויקד העם וישתחוו. אחר שאמר פ׳ החודש לכל ישראל. ופ׳ משכו לזקנים וכל העם עמדו עוד והשתחוו כולם על כל הנאמר לשעה ולדורות:

א דייק כל אלו הג' מדכתיב ויקוד העם וישתחוו דהל"ל ויקדו כמו שנ' וישתחוו אלא להורות שחד קידה הי' ושתי השתחוואו' מהרש"ל: