דברים ט, כא

טחון. לשון הוה כמו (בראשית כו, יג) הלוך וגדל:

וְיָת חוֹבָתְכוֹן דִי עֲבַדְתּוּן יָת עֶגְלָא נְסֵבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵהּ בְּנוּרָא וְשָׁפִית יָתֵהּ בְּשׁוּפִינָא יָאוּת עַד דִי הֲוָה דַקִיק לְעַפְרָא וּרְמֵת יָת עַפְרֵהּ לְנַחֲלָא דְנָחֵת מִן טוּרָא

וְיַת סוּרְחַנְתְּכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן יַת עֵיגְלָא נְסֵיבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְשַׁפְיַית יָתֵיהּ בְּשׁוֹפָנָא טַבְאוּת עַד דַּהֲוָה דָקִיק כְּעַפְרָא וּטְלָקִית יַת עַפְרֵיהּ לְנַחֲלָא דְנָחִית מִן טַוְורָא

ואמר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות:

ואת חטאתכם. נקרא העגל חטאת. על כן הוסיף לבאר ואמר את העגל:

ואכת. לעפר. דק כעפר הארץ:

ואכות אותו טחון. כדי שלא יהנה איש ממנו:

לעפר ג' במס' אשר דק לעפר. וידק לעפר. הדק לעפר ביאשיהו כשביער העכו"ם והיינו דאמרינן בע"ג תמפרר וזורה לרוח:

ואת חטאתכם העגל והוא חטאת.

דק לעפר הלמ״ד נקודה בשו״א.

ואכות אותו טחון שלא יהנה אדם ממנו. ובתבערה הם המתאוננים דכתיב ותבער בם אש ה'. ובמסה דכתי' ויקרא שם המקום ההוא מסה. ומריבה ובקברות התאוה שנתאוו לשלו. ומשנאתו אותם. כלומר או שמא לא היה בדעתו ליתן להם הארץ אלא פיתה אותם בדברים עד שהוציאם ממצרים והרגם כי שונא היה אותם כד"א הנה מפתיה והולכתיה המדבר והמיתיה בצמא ובלשון התלמוד יש ווי"ן הרבה שהם במקום או כמו חלץ ועשה מאמר ונתן גט שר"ל או עשה בה מאמר או נתן גט:

ואכות אותו. שלא יהנה ממנו אדם. שחך וזרה והטיל לים ואעפ"י שלא נתכוונו לע"ז כמו שפי' בכי תשא מ"מ דבר מגונה הוא:

ואת חטאתכם וגו׳ לקחתי וגו׳. רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם, ועין מה שכתבתי בפרשת כי תשא בפסוק (שמות לב:כ) ״ויקח את העגל אשר עשו״.

ואת חטאתכם וגו׳. אחרי שהוכיח שאין בטחון במה שיהיו כבר תושבי הארץ כמו שלא היו בטוחים מצד שכבר נכנסו בברית ונתקבל הלוחות. חזר להוכיח שאין בטחון בעצמם שלא יחטאו בעבודת כוכבים שהרי לקחתי את העגל ואשרוף אותו באש וגו׳ ואין ספק שלא עשה משה מעצמו כ״ז שהרי המים היו בודקין בנס כמו שהוכיחו מדכתיב וישק את בני ישראל. ומזה מוכח שהיה סכנה שלא תשובו לכסלה. ע״כ צוה ה׳ לשרוף ולהכות אותו טחון היטב לעפר הרי שאין בטחון: