דברים ט, א

גדלים ועצמים ממך. אתה עצום, והם עצומים ממך:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת יַרְדְנָא לְמֵיעַל לְמֵירַת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא

שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל אַתּוּן עָבְרִין יוֹמָא דֵין יַת יוֹרְדְּנָא לְמֵיעוּל לְמֵירוּת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן קִרְוִין רַבְרְבִין וּכְרִיכַן עַד צֵית שְׁמַיָא

אתה עובר היום. בזמן הזה או טעמו חשוב כי אתה עובר היום:

אתה עבר היום לזמן אחר. ד״א חשוב כאילו אתה עבר היום.

שמע ישראל אתה עבר וגו׳. אמרו שמע ישראל פרוש, תנו דעתכם למאמר זה שאני אומר לכם ״אתה עובר״, מה רצוני לומר לכם בזה ״אתה עובר״, והשכילו כונתי במאמר זה מה הוא. והוא עליו השלום נתכון להעירם על מה שארע אליו שהוא אינו עובר, ולזה אמר אתה לומר ולא אני, והטעם כאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ג,יא) וזה לשונם: לפתח להם פתח שיבקשו עליו רחמים, עד כאן. וחש שמא לא יבינו את דבריו והקדים לומר ״שמע״, פרוש, הבן. ואמרו היום נתכון לומר שההפרש שיש בינם לבינו שהם עוברים והוא אינו עובר הוא דוקא היום, אבל בזמן אחר יעבר גם הוא, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ב קכ.) בפסוק ״כימי צאתך״ וגו׳ כי לעתיד משה יכניס את ישראל לארץ ישראל.

שמע ישראל. החל דרוש חדש. להרחיב הענין הקודם שסיים אשר במה שישכחו לברך ברהמ״ז והיא השגחת ה׳. יבואו לידי ע״ז וביטול תורה לגמרי. ומזה יבואו לחרבן הארץ לגמרי ושני דברים הללו מתמיהים וקשה להאמין איך אפשר לחוש שנבא לידי ע״ז שבאותו הדור היו רחוקים מזה הרעיון. וגם האיך אפשר שיהא הארץ חרב ושמם. ע״ז החל לומר דרוש חדש הנה אתה עובר וגו׳:

שמע ישראל אחר שהזהיר אותם שבעת הצלחתם בארץ לא יתלו זה בכחם ועצם ידם ולא בהשפעת המזלות והכוכבים, יזהיר אותם על עת שיכנסו אל הארץ ויכבשו ז' עמים [שזה בודאי לא יתלו לא בכחם ולא בכחות טבעיות] שלא יתלו זה בצדקתם, וז"ש אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וכו' ר"ל שעתה בודאי לא תתלה זה בכח ידך ובגבורתך כי ידעת שבדרך הטבע א"א שתכבשם, אם מצד עצמם שהם גדולים ועצומים, אם מצד ערי מבצריהם ערים גדולות ובצורות בשמים:

פ דאם לא כן מאי ממך בלרשת גוים גדולים ועצומים סגי:

שמע ישראל וגו' עד ויאמר ה' אלי. אחרי שמשה אדוננו יעד את העם בג' מיני השכר אשר זכר והסיר וסלק כל ספק שיקרה עליהם ועל כל אחד ואחד מהם וביאר להם שאין ראוי שייחסו הצלחתיהם לכחם וגבורתם ולאלהים אחרים בא עתה להזהירם ג"כ שלא ייחסו אותם לצדקתם לאמר שבזכות מעשיהם הטובים ירשו ארץ ולכן אמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים שאתה בעצמך יודע שהם גדולים ועצומים ממך והערים גדולות ובצורות בשמים והוא דבור על דרך הפלגה כמו שכתב הרב המורה בחלק שני פ' מ"ז כי לגבהם אמר בשמים ולפי שחוזק האומה תלוי אם בעם בכללו ואם בחוזק הערים שלא יוכלו האויבים לכבשם ואם בשרי הצבא אם הם גבורים. רשם בזה שלשה הדברים ההם באמרו גוים גדולים ועצומים. ערים גדולות ובצורות. וכנגד שרי הצבא אמר עם גדול ורם בני ענקים ר"ל שבני ענקים שהיו בימים הראשונים אנשים מעטים אבל חזקים ותקיפים אמר הם רבים עתה בכמות ובאיכות. וזהו אמרו עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק ר"ל אתה ידעת מימי קדם ואתה שמעת מפי המרגלים ואינו מספק שאתה לא תדע בשלמות שהמלחמה הזאת היא לה' ואתם תחרישון כי בידוע היה אצלכם שאינה בגבורתכם וזהו אמרו וידעת היום הי ה' אלהיך הוא העובר לפניך והוא ישמיד אותם כי הוא אש אוכלה שבמהירות יעשה הפועל בהם כאש בשרפה הוא יכניעם לפניך ויורישם במהרה ויאבדם כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך. הנה כל זה הוא ברור אצלי שאתה יודע ומכיר בו ולא תסתפק בכל דבר מזה אבל אני חושש שמא תאמר בלבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך ר"ל שהמה אבדו את הארץ ואתה תירשנה שהתחברו בזה ב' סבות. סבה אחת לאבדם הם את הארץ והוא ברשעתם. וסבה הב' לשאתם תירשוה ולא אומה אחרת והוא בצדקתך וזהו אמרו בצדקתי הביאני ה' לבוא לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך כי כן דרך בני אדם ליחס הצלחותיהם לעצמם בצד מן הצדדים אם בגבורה ואם בכח מן ההשתדלות וכאשר יראו שהדברים נשגבים מכחם ייחסום לעצמם לזכותם ולצדקתם. והזהיר משה אותם שלא יאמרו כן ר"ל בצדקתי הביאני ה' וברשעתם ה' מורישם מפניך לפי שאין מאמרם זה אמתי בכללו והוא אמרו לא בצדקתך הנה במה שאמרת צדקת מצד וכזבת מצד. הנה צדקת במה שאמרת שהעמים אבדו הארץ ברשעתם כי כן הוא באמת. האמנם כזבת במה שאמרת שאתה זכית בה לצדקתך כי אינו כן וזהו שאמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם שהיא ההקדמה האחת כי אם ברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך שהיא ההקדמה השנית שהנחת. וא"ת אם הם אבדו את הארץ ברשעם א"כ למה נתנה לנו אם לא היה בצדקתנו דע לך שזכית בה מפני שבועת האבות למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב מפני זה ירשת וזכית בארץ הזאת לא בצדקתך כי לא נתחברו רשעת הגוים וצדקת ישראל רק רשעת הגוים ושבועת האבות וכבר נאמר זה במעמד בין הבתרים כשנשבע השי"ת לאברהם לתת לזרעו את הארץ. אמר (פ' לך) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה. להגיד שעון האמרי סבב שיסחו מן הארץ לא צדקת ישראל הנה א"כ זכר שלא יבאו לרשת את הארץ לא בכח גופני ולא בכח נפשיי והוכיח אליהם שלא יירשו ארץ בצדקתם ממה שהיו רעים וחטאים לה' מאד לא צדיקים. וזהו אמרו וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה ר"ל והראיה המוכחת שלא בצדקתך אתה יורש אותה לפי שאתה עם קשה עורף ואיה צדקתך א"כ. הנה התבאר מזה שאין יתור בפסוק. וא"כ הותר בזה הספק השביעי והוכיח שהיו עם קשי ערף ממעשיהם במדבר בדרך כלל. וזהו זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאתם מארץ מצרי' עד בואכם עד המקום הזה שתמיד בכל הדברים ממרים הייתם עם ה' ולפי שהיה המאמר הזה כללי פרט אותו בזכרו מעשה העגל שהוא המוכיח אותם על חוסר צדקתם ורשם אדונינו משה במעשה הרע הזה ח' דברים המורים על כובד החטא וקשיו:

האחד מצד המקום שחטאו בו שהיה בהיותם בסיני מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע. וזהו אמרו ובחרב הקצפתם את ה' עד שלחמדת המקום וקדושתו אשר חללתם התאנף ה' בכם להשמיד אתכם:

השני מצד הזמן שכאשר עלה משה להר אשר שם האלהים והתדבק שם בדבקות נמרץ מבלי מאכל ומשתה מ' יום ומ' לילה שהיה להם להתענות ולצום ולשוב בתשובה ולשבת בצום ובתפלה וצער גדול לדעת מה היה לו. באותו זמן עצמו עשו את העגל ועל זה אמר בעלותי ההרה לקחת את לוחות האבני' וגו' וזכר משלמות הלוחות ומעלתם אם להיותם מאבן ונעשות כדמות לוחות עץ והמלאכה ההיא לא במגע יד כ"א בנס אלהי ואם בענין כתיבתם שהיו באצבע אלהים ואמר זה כדי להגיד שהיתה בריאתם ברצון אלהי פשוט כבריאת השמים והככבי' וכמו שאמר החבר למלך כוזר במאמר א'. ולזה אמר כתובים באצבע אלהי' כמו שבשמי' אמר המשורר (תהילים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ואם להיות הכתיבה ההיא מאותם הדברות ששמעו מפי השם ית' כאלו רצה הש"י שבעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון המאמרים ששמעו בסיני. והוכיח עוד מעלת הלוחות באמרו ויהי מקץ ארבעים יום וגו' נתן ה' אלי. ואין הפסוק הזה כפול ולא מיותר אבל גלה בו שלא נתנו הלוחות כ"א בסוף ארבעים יום והוא המורה על מעלתם כיון שהוצרך כל אותו הזמן מההתבודדות לקבלם ושהוא עליו השלום לא עזר בעשייתם דבר שהרי לא ראה אותם כ"א מקץ הארבעים יום שישב בהר וכמו שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני. כי היה כל זמן שבתו בהר מתבודד בדבור האלהי והדבקות העצום. ואחרי כלותו נתנו הלוחות אליו בשלמותם. ואפשר עוד לפרש ויהי מקץ ארבעים יום דבק עם ויאמר ה' אלי קום רד יאמר שבסוף הארבעים יום שכבר היו ישראל מלוכלכין בעון העגל נתן לו הש"י הלוחות ואמר לו בתתו אותם אליו קום רד כי שחת עמך כי היתה הנתינה והמאמר המר הזה שניהם יחד. והותר עם זה הספק השמיני:

ואמנם למה נתן הש"י את הלוחות למשה אחרי שכבר עשו ישראל את העגל. הסבה הזאת היא בעיני למה משה רבינו ע"ה לא שברם שם בהר והורידם למחנה שהיה זה כלו כדי שישראל יקבלו צער גדול ויגון ואנחה גדולה בראותם הלוחות האלהיות בשלמותם ומעלתם נשברות לעיניהם ואלו לא נתנם הש"י למשה אז לא הורידם משה מההר אל המחנה לא היו מאמינים בפעל אלהי הנבהל ההוא ולא היו דואגים כל כך על שבירתם כי הדברי' הנשמעי' לא תתפעל הנפש מהם כמו שתתפעל מהדברי' הנראים: