דברים ח, טז

דְאוֹכָלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דִי לָא יָדְעוּן אֲבָהָתָךְ בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ וּבְדִיל לְנַסָיוּתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ

דְּאוֹכְלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דְּלָא יַדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְסַגְפוּתָךְ וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוֹתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ

למען ענותך. שתקיים מעוני כדאגת מי שאין לו פת בסלו:

ולמען נסותך. אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער:

להיטיבך. יותר ממלאכי השרת כראוי למנוסה לפניו:

למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהילים כ״ה:ה׳) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיהו ב׳:כ״ד) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י׳:י״א) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים י״ד:כ״ג) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע. ומה שקרא הכתוב אכילת המן ענוי ואמר למען ענותך בא ללמד שכל מי שאין מזון לפניו לזמן מרובה אלא דבר יום ביומו אותה אכילה ענוי היא לו כיון שאינו רואה המזון לפניו, וכן כל מי שאינו רואה מה שאוכל אינו שבע, מכאן לסומין שאוכלין ואינן שבעין, והביאו לראיה (קהלת ו׳:ט׳) טוב מראה עינים מהלך נפש, ולפי שלא היו רואין המזון בעיניהם קרא לאותה אכילה ענוי.

אשר לא ידעון אבותיך. ולא עלה עה״ד שיהי׳ כן:

למען ענותך. טרם שראו פתח תקוה לזה:

ולמען נסותך להיטבך באחריתך. אין הפי׳ שיהיה טוב לך באחריתך דא״כ להיטיב לך מיבעי. אלא להיטיב אותך. פי׳ הנסיון בזה שהוא כנסיון הפשתן שכתבנו לעיל ב׳ בשם מ״ר. והיינו להרגיל אותך בבטחון על רגע אחרון. ומכ״ז מבואר שהקב״ה משגיח בכל רגע: