דברים ח, יא

אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתְנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְלָא לְמִטַר פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין

אִסְתַּמְרוּן לְכוֹן דִּילְמָא תִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּלָא לְמִנְטַר פִּקּוּדוֹי וְדִינוֹי וּקְיָמוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין

השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקותיו. כבר ידעת כי משה יזכיר בכל משנה תורה ה' אלהיך והוא העולם אשר קדשנו במצותיו בסוד הברכה, והבן זה.

השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך. אין הכונה כאן כמו לעיל ו׳ י״ב השמר לך פן תשכח את ה׳. דשם מיירי בשעת כיבוש הארץ כמו שביארנו שם והזהירם שלא יסיחו דעתם מן ה׳ כמבואר בענין. אבל כאן מיירי לאחר שנתיישבו בארץ כדכתיב בסמוך ובתים טובים תבנה וישבת והזהירם שלא ישכחו בדרך כלל שה׳ מנהיגם ומפרנסם והיינו דכתיב את ה׳ אלהיך והדבר מובן דמכש״כ הננו מוזהרים ע״ז בעת הגלות. אלא בראש הפ׳ שהזהירנו על הבטחון העיר ביותר על עת הגלות. וכאן שהזהירנו על השכחה בהשגחת ה׳ העיר ביותר על עת של ישיבת הארץ במנוחה והשקט. (וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ג שהזהירה תורה בישיבת סוכה להיות לאות לשני אופנים הללו):

לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. הקדים הכתוב משפטים לחקים. מבואר כדאי׳ ביומא דס״ז דמשפטים מצות שהדעת נותנת עליהם וחקים שאין דעת ב״א נותנת. ומש״ה כתיב אשר אנכי מצוך. ולא אשר אנכי מלמד אתכם כמו דכתיב במקום חקים ומשפטים כ״פ. וענין זה המקרא דהמאמין בהשגחה פרטית הוא מכריח עצמו לעשות ככל המצוה שבזה תלוי׳ השגחה העליונה משא״כ אם ישכח יסוד ההשגחה ממילא לא ישמור כל המצוה. והנה תני׳ בתוספתא ברכות רפ״ד הנהנה מן עוה״ז בלי ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות. פי׳ מי שמסיר אמונה זו מלבו שה׳ זן ומפרנס וא״צ ברכה לה׳ ה״ז מועל והולך עד שניתר לו כל המצות. ולמדו חז״ל מסמיכות לבלתי שמור מצותיו וגו׳ אצל ברכת המזון. אשר מזה הוסיפו חז״ל ברכת הנהנין לפני המזון:

השמר, אחרי שהודיעם שמה שחנכם ה' במדבר ובמן בשבט מוסר היה דומה כאיש המיסר את בנו בילדותו כדי שלא יבעט בימי הטובה כשיגדל ויהיה לאיש, אומר שבכ"ז הלא יצויר שהבן הזה אחרי שיגדל ויצליח בהצלחה רבה ובנכסים רבים ישכח את ימי החנוך ואת המוסר שקבל בנעוריו, וכן יצויר שאעפ"כ תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו: