דברים ז, י

ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא:

וּמְשַׁלֵם לְסָנְאוֹהִי טָבָן דִי אִנוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן לְאוֹבָדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עֹבַד טָב לְסָנְאוֹהִי טַבְוָן דִי אִנוּן עָבְדִין קָדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן מְשַׁלֵם לְהוֹן

וּמְשַׁלֵּם לְסַנְאוֹי אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּעַלְמָא הָדֵין מִן בִּגְלַל דִּמְשֵׁיצְיָא יַתְהוֹן בְּעַלְמָא דְּאָתֵי וְלָא מַשְׁהֵי לְסַנְאוֹי אֶלָא עַד דְּהִינוּן בְּחַיִּין בְּעַלְמָא הָדֵין מְשַׁלֵּם לְהוֹן גּוּמְלֵיהוֹן

וּמְשַׁלֵּם לְשַנְאוֹי אֲגַר מִצְוַן קְלִילִין דְּאִית בִּידֵיהוֹן בְּעַלְמָא הָדֵין מִן בִּגְלַל לְמֵישֵׁיצְיָא יַתְהוֹן לְעַלְמָא דְאָתִי וְלָא מַשְׁהֵי לִמְשַׁלְמָא לְשַנְאוֹי אֲגַר מִצְוָון קְלִילִין דְּאִית בִּידֵיהוֹן בְּעַלְמָא הָדֵין:

ומשלם לשונאיו. לכל א' משונאיו כמו וצדיקים ככפיר יבטח:

אל פניו. הטעם לעצמו. וי״א כמו בפניו בכעסו והטעם כי ישלם לשונאיו בעבור ששנאו האמת:

להאבידו לא יאחר לשונאו. י״א כי הטעם ישלם לרשע גמול טוב שעשה בעוה״ז ולא יאחר לתת לו בעוה״ב והנכון בעיני שהוא כנגד אוהביו שהם עומדים לאלף דור שונאיו יאבדו והוסיף לא יאחר שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו כטעם על שלשים ועל רבעים:

ומשלם לשונאיו אל פניו - גמול חטאתיו.

אל פניו - בחייו לו ולבניו עד דור רביעי, זהו - לא יאחר - או בחייו או עד רבעים, זהו פשוטו וזו היא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, שעל החטאים לא יענש מרביעי ואילך, אבל גמול החסדים אף על פי שחוטאין מאה דורות צדיק אחד תעמוד צדקתו אף לדור אחרון של אלף דור, שימצא תמים.

ומשלם לשונאיו אל פניו. כלומר לאותם שהם שונאיו מיד משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאו לכן ושמרת את החקים וגו' והיה עקב תשמעון כלומר אם תעשו כן ושמרתם ושמר ה' אלהיך לך מיד את הברית ואת החסד לא ימתין לאלף אלא לך ישלם זה הגמול הטוב כי הראשון לשמוע המצות יהיה זריז ונשכר:

אל פניו. אל פני כל אחד מהם, להאבידו, כאשר האביד המצריים ולא אחר להם. והמדה הזאת שהזכיר אמת לעולם, אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת שהוא שומר החסד והוא עשה שום טובה שצריך לשלם לו, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ויש שפירש אל פניו, לעצמו, כמו (שמואל ב י״ז:י״א) ופניך הולכים בקרב.

לא יאחר לשונאו. כלומר לא יחשוב שימתין לו לדורותיו שלשים או רבעים, אלא לעצמו ישלם לו, זהו אל פניו ישלם לו.

ובמדרש ומשלם לשונאיו אל פניו זה שאמר הכתוב (תהילים ע״ג:ד׳) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, מהו חרצובות, אין הקב"ה מאחר צביונן של רשעים בעולם הזה אלא מה שהם מבקשין נותן להם, משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו נטל זרועו ואמר תנו לו כל מה שהוא רוצה לאכול, למה, מפני שהוא מת. כך אמר להן משה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך דרשו במדרש תהלים. ועוד דרשו במקום אחר, אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אף לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו כבר מצוה שהקב"ה משלם להן שכר בעולם הזה, או שמא יצאו מהם צדיקים, שכך מצינו האריך אפים לאחז יצא ממנו חזקיה, האריך אפים לאמון יצא ממנו יאשיה, לשמעי יצא ממנו מרדכי. אע"פ שאלו אינם בכלל שונאיו, כי שונאיו הם האנשים הכופרים אשר כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ובאלו יאמר הכתוב להאבידו.

ודעת אונקלוס ע"ה בכתוב הזה שהקב"ה משלם שכר טוב אל הרשע על מעוט זכיות שבידו כדי להפרע ממנו רוב עונותיו לעולם הבא, והקב"ה רוצה לגמול לו בדבר הגרוע שהוא הגוף ובזמן הפחות שהוא העולם הזה, כדי להאבידו מן העולם הבא ושיעניש אותו בדבר הנכבד שהוא הנפש ובזמן המעולה שהוא העולם הבא, וא"כ אין כל טובתו בעולם הזה אלא לרעתו, וכן באר דוד ע"ה (שם צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כלומר שלא יבין חקי מדת הדין הנקראת זאת היאך היא נפרעת מן הרשעים, וזהו שאמר (שם) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי הצלחתם ושלותם בעוה"ז אינה אלא לפי שעה ולכך המשיל אותם לפריחת העשב, אבל סופם שיאבדו מן העוה"ב, זהו שנתן טעם, להשמדם עדי עד, וזהו שדרשו רז"ל (משלי י״ח:ה׳) שאת פני רשע לא טוב, שאת פני רשע בעוה"ז לא טוב הוא בעולם הבא, וכן הצדיק בהפך מזה, מענישו על מעוט עונות שבידו למען ינקה ויהיה זכאי לחיי העולם הבא.

ומשלם לשנאיו אל פניו בחייו נפרע ממנו בעונותיו.

אל פניו ישלם לו ואינו נפרע מבניו כשאינם אוחזין מעשיו בידם כדכתיב ביחזקאל הוא לא ימות בעון אביו וגו'.

ומשלם לשונאיו. כלו' לאותם שהם שונאים מיד הוא משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאיו הוא כפל מלה לכן ושמרת את החוקים. השע"ך:

ומשלם לשונאיו. תירג' אונקלו' שמשלם להם טוב שעושים בעולם הזה, כדי לטורדם לעולם הבא. וכן אמר דוד בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד. ויש לפרש דהכי קאמ' בזכות הצדיקים הוא גומל חסדים לבניהם לאלף דור. אבל חובת הרשעים משלם להם על פניהם ואינו נפרע מבניהם אלא אם כן חוטאים גם הם, דלא ימותו בנים על אבות:

חסלת ואתחנן

ומשלם לשונאיו וגו׳. קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד? ואולי כי טעם אמרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו, שבזה אין לו תקוה, והוא אמרו ומשלם לשונאיו לשון רבים. אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא, וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא, ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו.

וגמר אומר בלשון יחיד, כי ביחיד מדבר הכתוב, אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו לשון רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו׳, פרוש: ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו, יתחכם ה׳ עמו באפן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו ענשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו, אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חיב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו.

ואמרו אל פניו – על דרך אמרם זכרונם לברכה (ירושלמי עבודה זרה ג:א:ה) שהצדיקים מטעימם ה׳ סמוך למיתתם מעין עולמם, ונפשם שבעה וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פרשת ותמאן המלכה ושתי), והוא אמרו לא יאחר לשונאו אל פניו – פרוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה.

חסלת פרשת ואתחנן

ומשלם לשנאיו. הוסיף לומר שלא יאמר אחר שהקב״ה קורא עצמו לאב לישראל בסיבה רוחנית א״כ תהי׳ קשה אבידתנו עליו ואין פחד כ״כ מעונשים ע״ז הוסיף דגם על זה הוא האל הנאמן שמשלם לשונאיו. וענין שונאי ה׳ הוא בשני אופנים. א׳ שאינו רוצה בהשגחת ה׳ ומש״ה עושה להכעיס כדי להרחיקו מעליו כמו שביארנו בפרשת וילך ל״א ט״ז. והשני שקשה עליו זהירת המצות ומיקרי לתיאבון. והיינו דכתיב לשנאיו. שני אופני שונאים:

אל פניו. של הקב״ה היינו אע״ג שקשה עליו כ״י מכ״מ משלם לו להאבידו בלשון יחיד היינו שונא האחד שהוא להכעיס:

לא יאחר לשונאו. מי שלא הגיע לעונש גדול כ״כ להאבידו. היינו השונא שעושה לתיאבון. מכ״מ לא יאחר להענישו:

אל פניו. של הקב״ה:

ישלם לו. דאע״ג שבשעה שאדם מישראל מצטער הקב״ה אומר קלני מראשי כו׳ מכ״מ הוא משלם והדין דין אמת. וע׳ מש״כ בס׳ שמות בפירוש ורב חסד ואמת. ובעירובין דכ״ב מפרשי חז״ל בתשלומי שכר טוב לרשעים בעוה״ז. וג״ז נכון:

ומשלם לשונאיו, ומה שנותן להרשע טוב ושלוה בעה"ז, נותן בזה שני טעמים [א] כמ"ש בעקרים שלפעמים ירשיע כ"כ עד שהדין נותן שינעלו ממנו דרכי התשובה כמ"ש ואני אחזק את לבו, ואם היה מוצא רעות בעה"ז היה חוזר בתשובה לכן נותנים לו שכר מצות שעשה בעה"ז כדי שיקשיח לבו וישאר ברשעו ויאבד וז"ש שמשלם לשונאיו שכר מצות אל פניו ר"ל בעה"ז, כדי להאבידו שלא יחזור בתשובה, וזאת שנית שאם לא היה נותן לו בעוה"ז שכר מצוה שעשה היה מוכרח לשלם לו השכר בעה"ב, ששם השכר רוחני ונצחי, וה' אינו רוצה ששונאיו יהיה להם תקומה בעולם הנצחי, וכמו שבארתי זה בארך בארצות השלום (דרוש ז') עפ"י מ"ש עיי"ש, וכמ"ש בפי' תהלים (סי' עג), וע"כ מקדים לתת לו שכרו בעה"ז שהוא שכר גשמי כלה ונפסד עם הפסד הגויה נושא השכר, וז"ש לא יאחר לשונאו ר"ל אינו רוצה לאחר שכרו אל עולם האחר השני הנצחי וע"כ אל פניו ישלם לו בעוה"ז:

מ דאם לא כן קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב ובסיפא כתיב להאבידו: