דברים ה, יט

ולא יסף. מתרגמנן ולא פסק כי קולו חזק וקים לעולם. דבר אחר, ולא יסף, לא הוסיף להראות באותו פומבי:

יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלִיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קָל רַב וְלָא פְסַק וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהָבִנָן לִי

יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלֵיל יְיָ עִם כָּל קְהַלְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קַל רַב דְּלָא פָּסִיק וַהֲוָה קַל דְּבִירָא מִתְכְּתֵיב עַל תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירִין וִיהָבִינוּן לִי

מתוך האש הענן והערפל ביאור למתוך האש כי ענן וערפל סביביו:

קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק לפי שמדת בשר ודם אינן יכולין לדבר דבריהם בנשימה אחת ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי לשון רש"י (רש"י על דברים ה׳:י״ט) והכתוב אמר (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו (מכילתא יתרו ד) למה רך בתחלה לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברות היה שוה והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל (ירמיהו מח לג) תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט) שענינם לדעתו המנע הדבר יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) ועל דרך הפשט ולא יסף שלא יסף להיות עוד גדול כמוהו ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד כי אותו קול בלבד השיגו הם וכבר פירשתי ענין זה שם (שמות יט כ) וכל הפרשה:

את הדברים האלה. הטעם עשרת הדברים ולא הדבורים:

קול גדול. שלא שמעו כמוהו:

ולא יסף. כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם:

ולא יסף - שוב לא נוסף קול גדול כזה בעולם לפי פשוטו, כי כל יסף לשון תוספת - אם יוספים אנחנו. אבל - ספו תמו מן בלהות - מגזרת האף תספה צדיק עם רשע.

קול גדול ולא יסף. כלומר ולא פסק, וכן תרגם אונקלוס ע"ה. ותמצא בכאן ז' קולות, האחד קול גדול, השני ויהי כשמעכם את הקול, השלישי ואת קולו שמענו, הרביעי אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו, החמישי כי מי כל בשר אשר שמע קול, הששי וישמע ה' את קול, השביעי שמעתי את קול דברי העם. והוא שדרשו רז"ל בשבעה קולות נתנה תורה, ונזכרו כמו כן שבעה קולות בדברות ראשונות, וכבר הזכרתים שם.

קול גדול ולא יסף כתרגומו ולא פסק כמו שדרשו רבותינו כל מ׳ יום שעמד משה בהר לא פסקו קולות מן ההר. ד״א לא הוסיף קולו לומר לכל ישראל יותר על עשרת הדברות דוגמא כי יסף מכאוב על מכאובי.

את הדברים וגו׳. ולא אמר ״כל״, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה׳, כגון מאמר ״כאשר צוך״, גם מאמר ״וזכרת״:

את הדברים האלה וגו׳ בהר. כ״ז נראה מיותר וכן הא דמסיים ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. וזה היה מעשה אחר ארבעים יום ולא באותו יום שמדבר בו עוד כמבואר במקראות אותה פרשה. אלא בשביל שאמר משה לפני הדברות הללו שהוא הגיד את דבר ה׳. וביארנו שלשון דברות השניות הללו לא שמעו בעצמם אלא משה שמע מה שאין האוזן יכול לשמוע שני דברות כאחד. והוא הגיד לישראל. מש״ה הוסיף לבאר. שלא יאמרו ישראל שזה הלשון השני היה דבור בפ״ע כמו שאר דברות התורה ולא בדבור אחד נאמרו זכור ושמור. מש״ה פירש דלא כן הוא אלא כ״ז דבר ה׳ בהר מתוך האש הענן והערפל כמו דברות הראשונות:

ולא יסף. לא היה בזה קול אחר כ״א באותו מעמד. והוכיח שכן הוא שהרי ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. דזה ברור דבלוחות אחרונות היה כתוב לשון דברות השניות כדמוכח בב״ק דנ״ה ח׳ מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות כתיב בהם טוב הואיל וסופן להשתבר. הרי דבלוחות האחרונות שלא נשתברו כתיב בהם באמת טוב. וכ״כ בפרש״י סנהדרין דנ״ו ב׳ בד״ה כאשר צוך. וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ״ל. וכ״כ הראב״ע בס׳ שמות ר״פ פסל לך בשם גאון. והיינו דמצלינן בשחרית של ש״ק ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. וזה אינו אלא דברות אחרונות דכתיב לשון שמור וע״ע להלן י׳ ד׳ הוכחה לזה מדיוק לשון המקרא ומזה הביא משה ראיה שהן הדברים ששמעו קול הברה באותו מעמד ולא ידעו מה עד שפירש אח״כ משה. ומזה הגיע לדרוש שהחל משה שמחמת שיראתם מפני האש לא זכיתם לשמוע אלו הדברים כמני וכמש״כ במקרא ה׳ מה שהוציא מזה דבר תוכחה:

את הדברים, עתה פי' דבריו נגד מ"ש פנים בפנים דבר ה' עמכם, מפרש כי את הדברים האלה דבר ה', שכל עשרת הדברים שמעתם מאת ה' בעצמו פנים אל פנים, ולא שרק יחידים שמעו כי דבר אל כל קהלכם, ולא תאמרו שהיה רק במראה הנבואה כי הייתם עומדים אז על רגליכם משתמשים בחושכם והשגתם המראה בין בחוש הראות מתוך האש הענן והערפל, בין בחוש השמע שמעתם קול גדול, לא כקול הנדמה בעת החזון שנאמר דממה וקול אשמע שהוא מורכב מקול ודממה רק קול גדול, ולא יסף ר"ל וא"כ הברית הזאת קיום גם עתה אחר שלא יסף ה' להראה שנית ולאמר שהוא מבטל תורה זאת ונותן תורה אחרת [וכונתו שכ"ז שלא יוסיף ה' להראה שנית אל כל הקהל ולבטל דברות אלה הם קיימים לעולם]. ויכתבם וגם כתבם על לוחות אבן שיתקיימו לעולם:

ט ולפי טעם זה קשה פשיטא משום שהשמיע קולו החזק פעם אחד משום הכי יפסוק קולו לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה כתיב יסף הל"ל יוסיף לכך פירש גם טעם ראשון. פומבי פירוש גלוי ומפורסם: