דברים ד, כא

התאנף. נתמלא רוגז:

על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם:

וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עֲלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן וְקַיִים בְּדִיל דְלָא לְמֵעֲבַר יָת יַרְדְנָא וּבְדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא טָבָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵבּ לָךְ אַחֲסָנָא

וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עָלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן דְּאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַיָא וְקַיֵּים דְּלָא אֲעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא וּדְלָא אֵיעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא

וטעם וה' התאנף בי על דבריכם שהחזיר במקום הזה כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני ועל דרך האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל וזה טעם אשר צוך ה' אלהיך וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה ורש"י כתב אשר צוך ה' אלהיך שלא תעשה והוא פשוטו של מקרא והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם וטעם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא כאשר ראיתם בראש ההר והכוונה שהוא מדת הדין המקנא בע"ז ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד ה' אלהיך:

וטעם וה' התאנף בי. בעבור שאמר ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בטובה הזאת:

על דבריכם. אתם סבבתם שלא אכנס לארץ כאשר פירשתי:

התאנף בי על דבריכם אעפ״כ אני מזהיר אתכם השמרו לכם.

וה' התאנף בי על דבריכם. שאמר לכם המן הסלע כדפירישי':

וה׳ התאנף וגו׳ לבלתי וגו׳ ולבלתי וגו׳. חזר לומר עוד מאמר זה, ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיב (דברים א:לז) ״גם בי התאנף״ וגו׳, גם כפל לומר לבלתי שתי פעמים, לומר גזרה אחרת שנגזרה עליו מלבד שימות במדבר, עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף וכדרך שעשו כל ישראל לשאר השבטים (ירושלמי סוטה א:י), והוא אמרו לבלתי עברי פרוש בחיים, ולבלתי בא פרוש לאחר מיתה ״אל הארץ הטובה״, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו׳ אינני עבר את הירדן פרוש בין קדם מיתה בין לאחר מיתה. וגמר אומר כנגד ישראל אתם עברים ולא לאחר מיתה לבד אלא אפלו בחיים, והוא אמרו וירשתם וגו׳, ודבר בדרך לא זו אף זו.

ואמרו על דבריכם, כאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ב׳), משל למי שנאבדו לו מעות ופזר ביניהם דינר זהב וכו׳, כמו כן עת שיעמד משה יעמדו עמו כל דור המדבר, הוא הוציאם ממצרים, הוא יוציאם מהמדבר ויביאם לעולם הבא לעתיד לבא עם הצדיקים, עד כאן. והוא אמרו ״על דבריכם״, שזולת טעם סבתם להביאם לעולם הבא לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה.

וה׳ התאנף בי וגו׳. להבין הקדמה זו. יש להתבונן על מה שאנו רואים שהגיעו בבית הראשון לע״ז בזמן שילה ובית עולמים יותר מבזמן גלגל נוב וגבעון. והפלא עוד דפסל דן שעמד בימי השופטים דייק הכתוב שעמד כל ימי היות בית האלהים בשילה מבואר דיוק הכתוב דחרבה שילה חרב הפסל. והוא פלא. אבל הענין דהמון ישראל היו להוטים אחר עבודת הקרבנות באשר היו ידועים לסגולת פרנסה. ומלבד כל הקרבנות ש״צ שנקראים לחמי לאשי. היה כל אחד מקריב בפ״ע ביחוד בחג הסכות לפני הגשם לזה התכלית כמש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ שור או כשב. וע״ז כתיב בעמוס ד׳ כי כן אהבתם בנ״י נאם ה׳ יע״ש. אמנם היה הדבר קשה לכל יחיד לבא דוקא לשילה או לב״ע. והבמות היו אסורין ע״כ היו מבקשים עבודת אלהים אחרים. משא״כ בעת שהותרו הבמות לא הגיעו לזה הרצון כלל:

וה' התאנף בי, הנה אמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ז כמו שבטלוהו אנשי כנה"ג בימי עזרא, וז"ש לבאר להם מדוע הוא כופל ומשנה להזהיר אותם על ע"ז אמר שזה מפני שה' התאנף בי וישבע לבלתי עברי את הירדן שהוא בשיעבור עם העם ביחד שבאו לא"י דרך הירדן ולבלתי בא אל הארץ ר"ל אף אם ירצה לכנס לה מצד אחר שלא דרך הירדן למשל דרך ארץ פלשתים שאז יבא בפ"ע שלא עם העם: