דברים לד, ז

לא כהתה עינו. אף משמת:

ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תאר פניו:

וּמֹשֶׁה בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין כַּד מִית לָא כְהַת עֵינוֹהִי וְלָא שְׁנָא זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי

וּמשֶׁה בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין כַּד שְׁכִיב לָא כַהֲיָין גִלְגוּלֵי עֵינוֹי וְלָא נַתְרוֹן נִיבֵי לִסְתֵיהּ

וּמשֶׁה בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין בְּזִמְנָא דְאִתְכְּנִישׁ לָא כַהֲיַין עֵינוֹי וְלָא אִשְׁתְּנוּן זִיוְהוֹן דְאַפּוֹי:

לחה. הה״א תחת וי״ו כמו בתוך אהלה מגזרת לח כי היבשות תתגבר על הזקן:

וטעם. נס. הפך מתח:

לא כהתה עינו. זה קרון עור פנים שקבל מסיני, מלשון (במדבר י״א:ז׳) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א׳:כ״ב) כעין הקרח הנורא.

ולא נס לחה. לחותו, ולפי שממנהג הזקן שיתגבר עליו היובש ויפרד הלחות ממנו, העיד הכתוב בכאן במשה שלא נפרד ממנו לחותו, ומלת לחה מצאנוה בתוספת ה"א. והתבונן כי כשנולד הנביא הוסיף הכתוב ה"א, גם עתה במותו הוסיף, וזה לבאר כי השכינה דבקה עמו מדי היותו גם אחרי מותו.

לא כהתה עינו מקירון פנים.

לא כהתה עינו לא נס ליחה. לפי הפשט בחייו מחמת זקנה:

לא כהתה עינו ולא נס ליחה לחותו שהזקן גובר עליו היובש וזה גם אחר שמת וז"ש במותו לא כהתה עינו:

בן מאה ועשרים שנה במתו. פרוש, עם יציאת נפשו נגמרו המאה ועשרים שנה. עוד נתכון להסמיך ״במתו״ למאמר ״לא כהתה עינו״, להעיר שאחר מיתה הוא אומר ״לא כהתה״ וגו׳.

במתו לא כהתה עינו. פרש״י אף משמת ואין הכונה שראה ממש כמו בחיים ח״ו. דודאי נסתלקו כל החושים וזהו מיתת האדם אלא משום שאין ניכר על האברים אם הוא מרגיש בם או לא זולת העינים. הכל מבינים אם האדם רואה או אינו רואה שניכר באישון העינים. ומכש״כ לאחר מיתה ניכר על העינים ששוב אין לו חוש הראות. ובזה נשתנה משה רבינו שנשאר צורת העין כמו שהיה בחיים אלא שמכ״מ לא ראה:

ולא נס לחה. דגם בזה ניכר אדם במותו. שחסר הלחלוחית שבין העור העליון לעצמו וצפד העור על העצם. ואמנם כבר ניכר בזה האדם בעודו בחיים בימי הזקנה ומתחיל הליחה להתמעט יום יום ונקרא הליכות הליחה כמו שמא הולך לאט לאט. אבל מי שמת פתאום ובעצם לחותו תיכף אחר המיתה הליחה נס מהר. והנה זה לא נצרך הכתוב לבאר אשר בחייו של משה הי׳ לחותו עמו שהרי היה זריז בפעולתו עד רגע האחרון. וזה בא בכח החמימות שבליחה אלא אפילו במותו לא נס לחה אלא נשאר קבור בלחותו:

[לו] ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו. כי כל אדם יוכר בו גבול נטית ימי חייו מימי הילדות לימי השחרות ומימי השחרות לימי הזקנה, ולפיהם יערכו ימי חייו. אבל משה לא ניכר בו לאמר כי בן מאה ועשרים שנה רק במותו. והטעם כי לא כהתה עינו ולא נס לחה:

ל דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת דאל"כ ה"ל לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו' כמו דכתיב לעיל גבי אהרן ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו ללמ דשאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נ"ל. והרא"ם פי' וז"ל ומ"ש אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש דאל"כ מנ"ל הא דילמא בחייו קמיירי כמ"ש גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכמו שפירש"י לעיל בפ' נצבים: