דברים לד, ד

לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבר, שאלולי כך, הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם:

וַאֲמַר יְיָ לֵהּ דָא אַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימָר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ אַחֲזִיתָךְ בְּעֵינָיךְ וּלְתַמָן לָא תְעִבַּר

וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ דָא הוּא סֵיפָא דְמִלְתָא בְּאַרְעָא וְדָא אַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמֵימָר לִבְנֵיכוֹן אֶתְּנִינָהּ אַחְמְיַית יָתָהּ בְּעֵינָךְ וְתַמָּן לָא תְעִבַּר

וַאֲמַר מֵימְרָא דַיְיָ לֵיהּ משֶׁה נְבִיָא דָא אַרְעָא דִי קַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמֵימָר לְזַרְעֲיַית בְּנָיִיךְ אֶתֵּן יָתָהּ חָמֵי יָתָהּ בְּעַיְינָךְ וּלְתַמָן לֵית אַתְּ עֲבָר:

הראיתיך בעיניך. למען תברכנה:

ושמה לא תעבר. כדי שלא תגיענה ברכתך באופן שלא תחרב בסוף כמו שכבר נגזר עליהם לכשתתמלא סאתם:

הראיתיך מלא י'. כי י' פסוקים בתורה שכתוב בהם אשר נשבע להם להביאם לארץ. והראהו י' קדושות שבא"י:

זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. רמז לך משה בכאן שהשכינה תחזור לזמן והוא קץ דניאל. ודרשו רז"ל בברכות בפרק מי שמתו, מאי לאמר, לך אמור, אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי להם קיימתיה לבניהם. ושם העלו בגמרא שהמתים יודעין, ואין צריך לומר צערא דגופייהו, מדכתיב (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב וגו', אלא אפילו צערא דאחריני ידעי, ואין צריך לומר שיודעים עניני אותו עולם שהם בו, אלא אפילו ענינים שבעולם הזה יודעין, מכאן שאפילו ענינים שבעולם הזה יודעים ומתעסקים בו. וזהו שאמרו בגמרא אי סלקא דעתך לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, אלא מאי ידעי, למה ליה למימר להו, לאחזוקי טיבותא למשה. למדונו החכמים ז"ל בכאן בפירוש שהמתים יודעים אפילו ענינים שבעוה"ז, ומה שהוצרך משה להודיעם כדי שיחזיקו לו האבות טובה כשהודיעם דבר זה אע"פ שכבר ידעוהו הם.

לאמר לזרעך אתננה. אמרו ״לאמר״, לפי שלא אמר נסח זה של ״לזרעך אתננה״ לשלשתם, לזה אמר ״לאמר״, פרוש שמכון המאמר הוא זה ״לזרעך אתננה״. ורבותינו זכרונם לברכה (ברכות יח:) דרשו שצוהו שילך ויאמר להם לאבות וכו׳, עד כאן. ואולי כי רצה ה׳ שיאמר להם משה הדברים להחזיק לו האבות טובת חן וחסד על אשר טרח ויגע הוא בעדם עד הביאם אל המקום.

ושמה לא תעבר. אולי שנתכון לומר לו שלא יצטרך לעבור שמה לעלות דרך שם משער השמים שהוא שמה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ח״א פא.) שאין הנפשות עולות אלא דרך שם. ומשה לפי שנאסף אל השכינה הנה מקומו בקדש במקום שהוא שם. וזה הוא שעור הכתוב: ושמה לא תצטרך לעבור אל מקומך, וסמך אומר ״וימת שם וגו׳ על פי ה׳״, והבן:

לזרעך אתננה הראיתיך וגו׳. משום שנשבעתי לתת אותם לזרעם ע״כ ושמה לא תעבור. כי זה סיבה לדבר כמש״כ בפ׳ חקת בלשון לכן לא תביאו וגו׳ ולעיל ס״פ האזינו:

ז רצ"ל לאמר ל"ל אלא כדי שתלך ותאמר וכו' ולפי זה צ"ל שהמקרא מסורס ומלת הראותיך צריך להיות קודם וכאלו אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. הרא"ם:

ח רצה לומר א"כ למה לא היה מעבירו ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם:

ט פירוש לולא השבועה אע"פ שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי וכו' וא"כ בלא שבועה היה ג"כ מת כיון שמלאו מ"מ הייתי מקיימך וכו' בשם מהרי"ץ. ול"נ דמה שפירש"י היום מלאו וכו' דעתו לומר במה שפי' מלאו ימי כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו והיה זוכה לבוא אל הארץ אבל בשביל החטא לא האריך ונשלמו שנותיו לעת הזאת ואין שייך לו' בזה קיצור ימים כיון דימי שנותינו הם ע' שנים והמאריך ימים הוא בשביל זכותו ודוק: