דברים כט, כ

הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר (לעיל כח, סא) בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה וגו', הזאת, לשון נקבה, מוסב על התורה הזה, לשון זכר, מוסב על הספר, ועל ידי פסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחה נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:

וְיַפְרְשִׁנֵהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין

וְיַפְרִישִׁינֵיהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל הֵי כְּכָל לְוָוטֵי קְיָימָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין

והבדילו ה' לרעה לשבט מכל שבטי ישראל הנשארים:

והבדילו ה' לרעה בגימט' הנה זה ירבעם:

והבדילו מדה כנגד מדה הוא חשב להבדיל מן המצוות ולכך והבדילו.

לרעה לפי שמצינו הבדלה לטובה בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לעמוד לשרת.

והבדילו ה' לרעה הוא חשב להבדל מישראל. ללכת בשרירות לבו והוא יבדל לרע לו:

ואמרו ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. דע כי שרש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קדש תחת השמים, בסוד ״השמים כסאי״ (ישעיה סו:א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן:

וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים, ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו ״ומחה ה׳ את שמו״, שהיא נשמתו, משרשה, שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה.

ואמרו והבדילו ה׳ לרעה. קשה, אחר שמחה ה׳ את שמו מה מקום להבדלה? אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שרש אחד להם, כאמרו (ישעיה ס:כב) ״נצר מטעי״, וכמו שרמזו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ד:ו) בפסוק ״ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש״ (שמות א:ה), שהגם שהם שבעים קראם נפש, לצד בחינת השרש. לזה כשאמר הכתוב ״ומחה ה׳ את שמו״, באר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה׳, ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקלפה השולטת תקרא רעה. וכן היא מדת ה׳ כשנתן רשות למחבל מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כד:) כשהטריח לה׳ כביכול לעשות נס שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה, והוא מטעם זה עצמו.

ואמרו ״מכל שבטי ישראל״. לפי שהנפש מסתבכת עם כל השבטים, לזה יבדילהו מכלם לבל תגיע רעתו לזולתו.

או יאמר על זה הדרך ״והבדילו״ וגו׳, פרוש, שאחר שימחה ה׳ את שמו שהיא נשמתו, יבדילו לרצועה הרעה, להמו ולאבדו בכוסות המרים אשר מוכנים לו, והוא אמרו ״ככל אלות״ וגו׳, לומר שהרעה שישלט ה׳ עליו, היא רעה שכוללת כל האלות אשר נתחכם הוא להמלט ממנה.

והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל. חזר ופירש דזה שכתוב ומחה ה׳ וגו׳ אינו אלא ביחיד או משפחה. אבל שבט שלם דא״א להמחות בשום אופן דלא כלי שבטא כדאיתא בב״ב דקט״ו ב׳ וביארנו בס׳ שמות ל״ד י׳ שהיה ברית ע״ז עם משה [ועי׳ מש״כ הרשב״ם בשם ר״ח דמרומז במקרא מלאכי ג׳ ואתם בני יעקב לא כליתם ומיושב בזה קושית התוס׳ סוטה ד״ט א׳ בד״ה לא ומ״מ הכל מרומז בקראי דאורייתא] אבל מ״מ והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל:

בספר התורה. כשמדבר על יחיד או משפחה כתיב בספר הזה. דאפשר שאין לאותו יחיד או משפחה ס״ת שלמה. ורק מגילות כותבין לתינוקות להתלמד בו או עכ״פ חומש שלם. והיא מצויה ביד כל אדם אבל בשבט שלם ודאי יש ס״ת שלמה. ולפי המדרש כתב משה רבינו בעצמו שנים עשר ס״ת ונתן לכל שבט ס״ת א׳. מש״ה אמר בספר התורה:

והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. הכתוב מדבר משבט אשר יהיה לבבו פונה וגו' (ולכן כתיב מכל שבטי ישראל ולא מכל ישראל) והשבט לא יענש בכריתת הנפש כיחיד כמ"ש חז"ל גמירי דלא כלה שבטא רק שיבדילו ה' לרעה. ואף ששאר השבטים יהיו צדיקים לא יגינו על השבט הזה, רק יבדל מהם לרעה:

ככל אלות הברית שיענש כפי חקת הברית כנ"ל: