דברים כט, יח

והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:

והתברך. בינדיר"א שי"י בלע"ז [יברך את עצמו], כמו והתגלח והתפלל:

בשררות לבי אלך. במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות:

למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פרענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל וכן תרגם אנקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות:

הרוה. שוגג שהוא עושה כאדם שכור שלא מדעת:

הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:

וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא

וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יַת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וְיִתְיָיאֵשׁ בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר שְׁלָמָא יְהֵא לִי אֲרוּם בִּתְקוֹף יִצְרָא בִישָׁא דְלִבִּי אֵיזִיל מִן בִּגְלַל לְמוֹסְפָא חוֹבֵי שָׁלוּתָא עַל זְדוֹנוֹתָא

והתברך בלבבו לאמר כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות או יהיה טעם "כי" לאמר יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות כלשון חכמים (בבא בתרא קס) שריר וקיים וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז):

ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש שבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיהו לא יג) והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא) והמתאוה תקרא צמאה צמאה לך נפשי (תהלים סג ב) והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב) משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר שרש פורה אמר בלשון הזה כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות ואין למען במקום הזה טעם שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה אבל הוא כמו לספות יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך כי בכל סבה עם עלול יאמר למען בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו למען (אשר) ייטב לך בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ) למען יאשמו (שם ו ו) כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד) ורבים כאלה וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים גם יתכן לפרש שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת או יהיה הרוה כנוי ללענה הנזכרת שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט ותהיינה שתיהן צומחות והכונה בזה לומר כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה וגם זה פירוש נכון:

וטעם את האלה הזאת. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה:

והתברך בלבבו. אמר רבי יהודה הלוי ז״ל כי והתברך הוא כמשמעו כאשר ישמע הקלל' יתברך בלבבו והוא אומר שלום יהיה לי. כאומר בשמעו החרם חוץ ממני:

למען ספות. אמר רבי יהודה הלוי נ״ע ל' כריתה כמו האף תספ'. כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כנוי במלת רוה עם דבר הצמא' והנה כנה הצדיק ברוה. כמו כעץ שתול על מים. והרשע בצמאה כמו כערער בערבה. ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה ויפה פיר' לולא שמלת רוה תואר השם והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע על כן יחשוב בלבו רע ואין זה נכון בעבור שלום יהיה לי. ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע״פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז והטעם מיד יכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחלה שרש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא:

למען ספות הרוה - המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא.

הצמאה - לתאבון, שאינו רשע כעושה להכעיס מתוך שובע.

כי בשרירות לבי - אלא בשרירות.

והתברך בלבבו. יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה.

למען ספות הרוה את הצמאה. והטעם שיקבל האלה בפיו הוא כדי להוסיף את נפשו הרוה ושבעה בכל תאוותיה עם עדת אל הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיו' כדי לשמוח עמהם בברכותם:

והיה בשמעו וגו' כלומר לאחר מכן כשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך יחשוב בלבו שלום יהיה לי כלומר מה לי ולצער הזה הרי לא קבלתי האלה וא"כ בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כלומר שירצ' להוסיף החטאי' שהוא רוה ונשבע מהם שאין בהם יצ"ה כגון לבישת כלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא תאב וצמא להם כגון גזל ועריות. אבל עכשיו שתבואו כלכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו שהתניתם לו לעמוד ולא תעמודו ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בבריתו שאם לא תעמדו בבריתו ורבצה בו כל האלה ומחה ה' את שמו של עובר מתחת השמים לא נין לו ולא נכד בעמו. והבדילו ה' לרעה הוא חושב להבדל מישראל ללכת בשרירות לבו ויבדל לרע לו:

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. שהוא ארור האיש אשר יעשה פסל וגו'. והתברך בלבבו לאמר. יחשוב בלבבו בשמעו הקללות שישובו לו לברכות ויאמר שלום יהיה לי לא יגע בי רע. בשרירות לבי אלך. יאמר שלום יהיה לי אע"פ שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה שהם רבים ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן, והטעם מיד יכרת, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.

ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז"ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב"ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע"ה במה שאמר (משלי ט״ו:י״ג) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז"ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.

ואם ישאל שואל והאיך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה, כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו שלא יעלו בלבו מחשבות רעות, ואם כן למה יעניש על מה שאינו בידו. אבל אודיעך עיקר הדבר, ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע, הוא שכתוב (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים, גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות, כי נצטוה שיחשוב מחשבה טובה ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה, והוא נגמל על המחשבה הטובה ונענש על המחשבה הרעה. ומה שלפעמים יולידו סרעפיו ורעיוניו מחשבות בלתי טובות, ויעלו על לבבו בפתע פתאום הרהורים לא ראוין שלא במתכוון, הנה זה טרם ההכנות והוא סימן המכשול והחטא, כי הטה עצמו מני אורח ולא גדל נפשו במדרגת ההכנות, ותקנתו ורפאותו שישתדל בהכנות והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל השם יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים, ואם באת המחשבה הרעה שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו הנה הוא נענש. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב ויכין לבו לאהבת השם יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה' יתן הטוב ויגמלהו כצדקו שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע ולא יעלה במחשבתו רק טוב, ועל זה אמרו בא לטהר מסייעין אותו. ורבים הכתובים על העיקר הזה, הוא שכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תבקשנו ימצא לך, וכתיב (משלי כ״א:ב׳) ותוכן לבות ה', כי הש"י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב (תהילים י׳:י״ז) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, וכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ח) ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.

והרמב"ם ז"ל פירש הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנה הוא חוטא במבחר מדותיו, ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, כן כתב בתחלת פרק שני מספרו. ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.

את דברי האלה הזאת ארור האיש אשר יעשה וגו׳ האמורים בפ׳ תבא.

והתברך לשון ברכה כאשר ישמע הקללה, יתברך בלבבו ויאמר שלום יהיה לי כמו אדם כאשר שומע הקללה אומר חוץ ממני.

[והתברך בלבבו עושה עצמו מברך].

כי בשררות לבי אלך אם בשרירות לבי.

למען ספות הרוה כדי להרבות עונות שנפשו רוה ושבעה מהן שאין בהם יצר הרע כגון לבישת שעטנז וכיוצא בהן. את הצמאה [עם הצמאה], עם העונות שנפשו תאבה וצמאה להם כגון גזל ועריות וכיוצא בהן. ד״א למען ספות הרוה את הצמאה להוסיף ולשבוע שובע עבירות את מי שהוא רעב וצמא מהם כלומר מתי יבא יום לעבור עבירה בפרהסיא שיוכל לשבוע עצמו ממה שהוא צמא היום כי ירא פן ישפטוהו מי שהכח בידם. ד״א להוסיף ולחבר הצדקים עם הרשעים ולעשות כמעשיהם, הכתוב המשיל הצדיק לרוה על שם והיתה נפשם כגן רוה, והרשע לצמאה על שם והיה כערער בערבה.

והיה בשמעו. כלו' לאחר מכאן בשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך בלבבו כלומר יחשוב בלבו לו' שלום יהיה לי כלו' מה לי בצער הזה שהרי לא קבלתי האלה וא"כ אלך בשרירות לבי:

למען ספות הרוה. כלו' שירצה להוסיף חטאים שהוא שבע ורוה מהם שאין בהם יצה"ר כגון לבישת שעטנז וכלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא צמא להם כגון גזל ועריות אבל עכשיו שתבואו כולכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה' סלוח לו שהתניתם עמו לעמוד ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בברית שאם לא תעמדו חס ושלום ורבצה וכו'. ד"א למען ספות פי' הרשע חושב בלבו להלוך בשרירות לבו למען תמירון ותוספת נפש הרוה והוא המתאוה על הצמאה והוא הנפש השכלית ידמה בעיניו כי הדרך הישר להתרוות הנפש המתאוה ולאכול ולהתענג ואפילו בדברים האסורים ויש מי שאמר הרוה הנפש השכלית והוא רמז לצדיקים והצמאה נפש המתאוה והוא רמז לרשעים כי היא צמאה לתאות העולם תמיד ולא ישבע ונפש השכלית היא רוה שתספיק במה שיגענה מן העולם כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר ופי' הפסוק כי הרשע חושב בלבו כי הצדיקים רבים כנגדי ובזכותם אנצל ולא יגיעני העונש הזה ואלך בשרירות לבי ויש מי שאמר למען ספות הרוה את הצמאה מענין כליון כמו מבקשי נפשי לספותה ורוצה לו' למען שיראה הרשע כלות הצדיק עם הרשע ואין יתרון לצדיק במות אומר כי אין גמול ואין עונש ואו' שלום יהיה לי וזו היא דעת בעלי מאמיני הקדמות אשר אין מאמינים לא בגמול ולא בעונש וקלל הנביא בעלי הדעת הזאת כמ"ש לא יאבה ה' סלוח לו עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו'. כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ"ש אשר לבבו פונה וגו', והתברך בלבבו וגו', כי בשרירות לבי אלך, כי ע"ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע"כ נאמר בע"ז (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע"ז לא נזכר כי אם המעשה כמ"ש (דברים כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. ומזה יקרה ב' מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה"ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר"ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע"כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז"ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע"י שישלח ה' את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה' כמ"ש (תהלים סג ב) צמאה לך נפשי וגו'. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א"כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.

על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע"ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע"ז כתיב (הושע ד יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בע"ז אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י ב) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה' מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. ר"ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד"א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.

ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת"כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ"ש (דברים א ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז"ש לענין ההבדלה והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח טו) או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת"כ לפי שכאן מדבר בחטא ע"ז וכן האלה שבת"כ מדברת גם כן מעון ע"ז שנאמר (ויקרא כו ל) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע"ז, ע"כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח"כ וראו את מכות הארץ וגו' ש"מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך.

שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. בחוזק לבבי שלא לירא מאלות הברית אחר שאינני מקבלם עלי מתחלה:

למען ספות הרוה את הצמאה. פי׳ מלות אלו רוה וצמאה מבואר בנימוקי הרמב״ן דעבירה שהאדם להוט אחריה מיקרי צמאה. ושאינו להוט אחריה מיקרי רוה [וזה הביאור יש ללמוד ממה שאמרו בסנהדרין ע״ו ב׳ המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ״א למען ספות הרוה את הצמאה. שהיא צמאה לתשמיש והוא שבע במה שאינו להוט אחר זה]. וענין טעם הזה לכאן הוא כמו שאם רצו קהלה אחת לגדור על איזה עון המצוי בקרבם והטילו ביניהם עונש החרם ע״ז העון. ולא שעונש החרם חמור מגוף העבירה אלא שגוף העבירה הורגלו לעבור עליה ונעשית צמאה. שנפש ב״א צמאים לה. ולעבור חרם אין בני אדם מורגלים והיא רוה וע״כ כשמזדמן אחד מבני העיר שרוצה בלבבו לעבור על זה העון. ורק שאינו רוצה לעבור על החרם ולישא עונש החרם הוא ממאן ומסרב על עשיית החרם ומתנצל מפני הבושה והמורא דמש״ה הוא מסרב דמה לו להוסיף עונש על הקהלה ועונש של הרוה על הצמאה. וכך מפרש המקרא כאן דמש״ה מתברך בלבבו לאמר שהוא צדיק במה שאינו מקבל הברית. משום שהוא בא אך למען ספות הרוה את הצמאה בשביל שהקבלה מוסיף עונשין על גוף הצמאה ולמאי יקבל הוספה זו:

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. הוא מלשון שררה וממשלה עד"ה (אסתר א׳:כ״ב) להיות כל איש שורר בביתו. ויכוין על הע"ז המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע"ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) ע"ד שאמרו הנשים שעבדו ע"ז לירמיה (ירמיה מד יז) כי עשה נעשה וגו' לקטר למלכת השמים וגו' ונשבע לחם ונהיה טובים, (שם יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסך חדלנו כל וגו'. וזש"א למען ספות הרוה היא הע"ז שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות את הצמאה נפשי הצמאה להשפעות: (ויתכן שאיש ואשה וגו' ירמז על פסל מיכה האיש הוא מיכה ואשה היא אמו משפחה: שנאמר שם (שופטים יז ה) ולו בית אלהים, שהוא בית ע"ג וכשיחד בית לזה בודאי היו מתקבצים שם משפחתו. או שבט הוא שבט הדני שלקחו את הפסל ממיכה כדכתיב (שם יח) ויקימו בתוכם את הפסל וגו'. שרש פרה ראש ולענה ירמז על ימי אנטיוכוס שמנעו את ישראל מלקיים את התורה, וענו אותם לעבוד גלולים, והיו אנשים מישראל שנספחו לאנטיוכוס ועבדו ע"ג, ובכדי להתרצות אליהם היו מתערבים בבני ישראל ולהסיתם ולהדיחם וגם הלשינום לפני אנטיוכוס ולזה נתכנו בשם שרש פרה ראש ולענה כי השרשים האלה יהפכו גם את המתוק למר, ועז"א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות וגו' כי כזה הוא מלשון אם ובלשון תימא, ויאמרו האנשים ההם האם בשרירות לבי אלך, לעבוד ע"ג מפאת שרירות כדברך ואולם חי אני וגו') רק כי אז יעשן אף ה' שיבא עליו העונש במהרה עוד זאת ורבצה בו כל האלה וגו' שלא ישתלם מעט מעט רק בב"א, ויהיה רובץ תחת משא האלות ועי"ז לא יבא לתשובה:

ומחה ה' את שמו מתחת השמים שיהיה לו גם כריתת הנפש וגם שלא יקחו ממנו מוסר. ועפ"י פירושנו שמרמז על המסיתים לעבוד ע"ג והמלשינים בשקר מפני השגת הגשמיות, יאמר שלא יאבה ה' סלוח לו (לא כמו שעולה על הדעת שיסלח לו כנ"ל) ורק כי אז יעשן אף ה' וקנאתו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר שיענש כשאר ישראל העובר, וגם ומחה ה' את שמו מתחת השמים שגם בין העכו"ם לא יהיה לו שם ושארית כי יבינו שלא נספח להם רק להנות מהם:

פ ר"ל גם אם לא ישיג הקללות מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה כלומר רב טוב. לכך פירש ברכת שלום כלומר כשיש שלום זהו הברכה כדכתי' ה' יברך את עמו בשלום ואותה ברכה של שלום יחשוב בלבו:

צ דקשה לו כיון דכתיב כי בשרירות לבי אלך משמע שהוא מזיד וא"כ מאי למען ספות הרוה וגו' ותירץ למען אוסיף לו פורענות כו' וק"ל:

ק תיקן בזה כמה ענינים שפירש ספות מלשון הוספה ולא מענין כלייה כמו פן תספה ועוד שינה ואמר למען שאוסיף מפני שספות מקור ויסבול למען שיספה העובר ההוא וגם הוסיף מלת לו כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף ובלי תוספת פורעניות יובן שיוסיף השגגות על הזדונות פי' שיחשבו זדונות כשגגות או ההיפוך ופי' של קרא הכי הוא פעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו הם סבה לו שאוסיף לו פרעניות השגגות עם פורעניות הזדונות. רא"ם: