דברים כח, ט

יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי

יְקוּם יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ קֳדָמוֹי לְעַם קַדִישׁ הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן אֲרוּם תִּנְטְרוּן יַת פִּיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַהֲכוּן בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי

יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך יכלול זה וכן אמר (דברים כ״ט:י״ב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב כי לכולם בא בברית:

לעם קדוש. והקדוש' לשמור המצות:

וטעם יקימך. יעמידך:

תשמור. בלב:

והלכת. במעשה:

יקימך יעמידך.

(ט-יא) יקימך ה׳ וגו׳. מכאן עד ״יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב״ הוא יעוד הטוב שכנגד שמירת מצוות לא תעשה שרשם בתיבת ״לשמור״, והוא מה שגמר אומר כי תשמר את מצות ה׳. ואמרו והלכת בדרכיו לומר שלא צוה ה׳ אלא על הדברים שהוא מרחקם. ויעוד זה מכון הוא כנגד שמירת מצוות לא תעשה, כי באמצעות שיהיה האדם נשמר מהעברות יקרא קדוש, דכתיב ״קדושים תהיו״, ופרוש הכתוב הדברים שבהם יהיו קדושים: ״איש אמו וגו׳ ואת שבתותי וגו׳ אל תפנו אל״ וגו׳ ושאר אזהרות האמורים. וגם לדברי חכמינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כד,ו) שעל אזהרת העריות נאמר ״קדושים״, הנה היא בכלל לשמור. ולזה אמר כנגד שמירת מצוות לא תעשה ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש״. ודקדק לומר תיבת לו להעיר שיהיו ישראל במקום המלאכים שברר ה׳ לו לעמוד לפניו, שנקראים קדושים, דכתיב (דניאל ח:יג) ״ויאמר אחד קדוש״. יקים ה׳ אותנו במקומם לעם קדוש ויהיו המלאכים שיריים להם, וכן אמר (במדבר כג:כג) ״כעת יאמר ליעקב״ וגו׳ (במדבר רבה כ,כ).

ואמרו ״וראו כל עמי הארץ״ וגו׳, גם זה הוא מכון כנגד שמירת מצוות לא תעשה, כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מהעברות אין צלם אלהים עובר מעל פניו, וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו, מה שאין כן המתעב מעשיו מעבירין ממנו הצלם, וכמאמר קין (בראשית ד:יד) ״והיה כל מוצאי״ וגו׳:

והותירך ה׳ לטובה בפרי בטנך. הגם שכבר אמר למעלה ״ברוך פרי בטנך״, לפי שיעוד הראשון הוא כנגד תלמוד תורה ויעוד זה הוא כנגד שמירת המצוות, לזה הצרך לפרט שכר כל אחד, שאין אחד נלמד מחברו. ודקדק לומר והותירך ה׳ לטובה ולא אמר ״ברוך פרי בטנך״, לפי שיעוד זה הוא מדה טובה שמכונת כנגד שמירת מצוות לא תעשה, והכונה היא כי לפי שבאמצעות שמירת האדם עצמו מהעברות לא ידבקו בו כוחי הרע, שמזה יסבב שהבנים היוצאים ממנו יהיו מבחינת הרע, ועין מה שכתבנו בארך בפרשת ויחי בפסוק ״ראובן בכרי אתה״ (בראשית מט:ג) ויערבו לך הדברים. לזה אמר ביעוד שמירת מצוות לא תעשה והותירך ה׳ לטובה בפרי בטנך שיהיו הבנים הנותרים אחריך למדה טובה ולא למדה רעה.

ואמרו בפרי בהמתך ובפרי אדמתך, לומר שמצד שמירת מצוות לא תעשה יתקימו בידו שני דברים אלו, כמו שיעדם לשכר תלמוד תורה ככתוב למעלה.

יקימך וגו׳. עתה בא׳ הברכה לאנשים שבאים להתנהג בפרישות ודביקות ונדרש לזה סיעתא דשמיא ככתוב בס׳ עמוס ב׳ ואקים מבניכם לנביאים וגו׳. ובא הכתוב לברכם בברכה אשר יקים ה׳ מהם פרושים וקדושים:

כאשר נשבע לך. בשעת מ״ת ואתם תהיו לי וגו׳ לגוי קדוש:

כי תשמור וגו׳. באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצות שלפעמים הם מסירים הדביקות. אבל מ״מ ההכרח לשמור המצות בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחבירו והיינו והלכת בדרכיו. מה הוא רחום אף אתה רחום כו׳ וכבר נתבאר בפ׳ ציצית ובכ״מ אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצות אפילו מה שבין אדם לחבירו. ויותר נראה דהאי כי תשמור אינו תנאי שהרי כבר כתיב התנאי בראש הפרשה אלא הוא ברכה דתשיג מדת הקדושה ודביקות בה׳ אפילו בשעה שתשמור את מצות ה׳ וגם והלכת בדרכיו. ויש כמה מצות מעשיות שא״א לעשותם בשעת דביקות ומכ״ש והלכת בדרכיו שהוא עסקי בני אדם. וע״כ יסיח דעת בשעת מעשה מקדושה מ״מ יקימך ה׳ לעם קדוש. ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה והדביקות כמו שהיה תחלה והוא סיעתא דשמיא וברכה דכתיב בא״א בס׳ בראשית י״ח ג׳ בעת ביאת האורחים. והוא היה מתקדש ודבק באלהיו יע״ש:

יקימך וגו' וראו כל עמי הארץ וגו' נתקיים ביותר בימי שלמה: עד כאן סעיף הב' שנמשך עד ימי אחז: