דברים כח, ח

יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ

יְפַקֵיד יְיָ עִמְכוֹן יַת בִּרְכָתָא בְּאוֹצְרֵיכוֹן וּבְכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן וִיבָרְכֵיכוֹן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן

באסמיך. באוצרותיך מטעם המקום:

באסמיך - באוצרותיך. שיהיו מלאים דגן תירוש ויצהר כדכתיב: וימלאו אסמיך שבע.

באסמיך בגי' זהו סמוי. שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:

יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. לפי שנאמר (איוב כב כח) ותגזר אומר ויקם לך. כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו כמו שמש בגבעון דום (יהושע י יב) וכמו אליהו שאמר כד הקמח לא תכלה (מלכים א' יז יד) ובמס' תענית (כה.) בר"ח בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים לכך נאמר יצו ה' אתך את הברכה כשאתה מצוה על הברכה אז יצוה ה' אתך ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך.

ומדקאמר באסמיך, ובכל משלח ידך, וברכך בארץ, ש"מ שמילי מילי קתני וכל אחת ברכה בפני עצמה ואולי המה כנגד מה שנאמר (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך, בעה"ז, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעה"ב, (אבות ו ט) וכשאמר הברכה באסמיך, רמז לעה"ב הסמוי מן העין כי אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד והמנוי כ"א בסמוי מן העין (ב"מ מב.) רמזו בזה שאין הצלחת עה"ז תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי שיש לו קצבה וגבול וסוף ואינן נצחיות חוץ מן שכר עה"ב אשר עין לא ראתה הוא נצחי והוא עיקר כמ"ש (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים והוא היורד על הררי ציון כי שם שער השמים ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם ע"כ שם עיקר הברכה אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בעה"ב הסמוי מן העין וע"כ אמר אתך כי קנין זה הוא אתך ודבוק בך שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עה"ז שהוא משולח ממנו וכמ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד כי גלגל הוא החוזר בעולם ועליו אמר ובכל משלח ידך שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז.

ואח"כ הזכיר הגבול האמצעי, אשר בין שני גבולים אלו והוא בשכבך בקבר בארץ, שמתי ארץ ישראל אין להם צער חיבוט הקבר וגלגול מחילות וחיין תחילה וע"ז אמר וברכך בארץ, בזמן שכבך בקרב הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כי דווקא מתי א"י מסוגלים בזה ואחר שהזכיר זמן השכיבה בארץ הזכיר זמן הקימה ואמר יקימך ה' לו לעם קדוש וקימה זו היא כדרך שנאמר (דברים לא טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם היינו הקימה שלעתיד וכמ"ש (ישעיה כו יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.

ואם נפשך לומר, שראוי לסדר ג' זמנים אלו כסדר הווייתן כדרך שנזכרו בפסוק בהתהלכך תנחה אותך אזי נוכל לומר שמה שאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך מדבר בשכר עה"ז כפשוטו. וברכך בארץ היינו בשכבך בקבר. יקימך ה' לו היינו בזמן הקימה לעה"ב.

ד"א באסמיך היינו אוצרות תבואה, ולפי שדרך האוצרות להתקיים על ידי שנותנין לתוכן מן הקרקע של אותו מקום כמו שפירש"י על פסוק שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה (בראשית מא מח) ע"כ אמר כאן וברכך בארץ. על ידי שתתן מן הארץ לתוך האוצר יתקיים.

ומ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך כי היא אוצרו כמ"ש (ישעיה לג ו) יראת ה' היא אוצרו. ר"ל של הקב"ה כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט ה) שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת כמו אבני יקר וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) ע"כ הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו ית' איזו צורך באוצר זה ע"כ אמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. אין לו ית' שום צורך באותו אוצר כ"א לך הוא שמור ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם, ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו רז"ל במס' תענית (ב.) ג' מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בשלמא חיה ותחיה שפיר כי הוא ית' מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים. אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הה"ד יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'.

יצו ה׳ וגו׳. עתה היתה הברכה לסוחרים שיש להם אוצרות ואסמות מחוץ למדינה אבל הברכה תבא בארץ אשר וגו׳. כמו לענין תפלה הורונו חז״ל שהמתפלל בחו״ל יכוין נגד א״י כך הברכה שבחו״ל תבא ממה שיברך ה׳ בא״י:

יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך. שמימי שאול התחילו בני ישראל לעסוק באומנות ובסחורה. שקודם כתיב (ש"א יג ט) וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, וכשם שמנעו הפלשתים את ישראל מחרושת הברזל ג"כ מנעם מאומנות אחרות לבל יתעשרו ויובילו סחורה מארצם לארצות אחרות, ואח"כ כתיב (שמואל ב א כד) המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן שבימיו החלו לעסוק באומנות ולסחור בארץ והעשירו הרבה וכן בימי דוד וביותר בימי שלמה ששלח אניות למרחקים ויתן את הכסף כאבנים בירושלים (מלכים א י כז) ולפי שע"י המסחר יוכלו להנפץ על פני כל הארץ. ועז"א וברכך בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. שמכלל הן אתה שומע לאו שאם יתישבו בארצות אחרות לא תחול עליהם הברכה ובהפך תחול עליהם קללה כמו שקרה לאלימלך בשדה מואב: