דברים כד, י

כי תשה ברעך. תחוב בחברך:

משאת מאומה. חוב של כלום:

אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַם לָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ

אֲרוּם תּוֹזְפוּן בְּחַבְרֵיכוֹן מִיזְפוּ דְמִדַּעַם לָא תֵיעוּל לְבֵיתֵיהּ לְמַשְׁכּוֹנֵי מַשְׁכּוֹנֵיהּ

תשה. מגזרת נשה:

ה״א מאומה. נוסף כה״א לילה:

לעבוט. לקחת משכונו:

משאת מאומה. אפי' שכר כתף וזולתו כשזקפן עליו במלוה כמו שקבלו רז"ל:

כי תשה ברעך סמך לצרעת לומר שע"י זה בא הצרעת שאומר לו חבירו השאילני כלי שלך והוא אומר אין לי ולמחר באים נגעים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית והכל רואין שיש לו:

(יד) לא תעשוק שכיר. סמך לכי תשה לומר אפי' אם הוא חייב לך אל תאמר אעכבנו בחובי אלא פרע לו שכרו מיד ואחר כך גבה חובך:

ה' א להיך. וסמיך ליה לא תעשק. לומר אם עשק העני כאלו עשק לשם דכתיב מלוה ה' חונן דל:

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ליקח משכונו, לא המלוה ולא שליח ב"ד. והנה זו מדת רחמנות, שהתורה חסה על בשתו של לוה כשאחרים מחפשין כלי ביתו, ועוד מטעם שלא יבאו לידי מריבה ורציחה, אבל ערב מותר לבא לביתו למשכנו, הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי כ׳:ט״ז) לקח בגדו כי ערב זר. והיה ראוי יותר למשכן את הלוה שאכל ושתה ובזבז המעות יותר מן הערב שלא באו המעות לידו, אבל הטעם בזה מפני שהלוה לא לוה אלא מתוך הדוחק, והערב נכנס ערב מתוך השפע, לכך התירה התורה למשכן את הערב ולא הלוה.

כי תשה ברעך כבר נאמרה מצוה זו אם כסף תלוה את עמי ונשנית כאן בשביל בחוץ תעמוד וגו׳ וללמד על בעל חוב שדינו בזבורית.

משאת מאומה לרבות שכר שכיר והקפת חנות.

משאת אל״ף כתיב ולא קרי.

לא תבא אל ביתו שמא יש בו דבר של צניעות.

לעבוט עבוטו. לא כתיב להעביטו דבאמת משמעות עבוט הוא הלואה. כמו והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט. אלא מדכתיב בכפילת לשון משמעו להשכין משכונו שמכונה עבוט ע״ש שבא בשביל הלואה וכמש״כ לעיל ט״ו ח׳:

[קמב] כי תשה ברעך הכתוב מדבר במי שכבר הלוה לחברו והגיע הזמן ולא פרעו ונותן לו הלוה משכון. ובלשון הכתוב "עבוט" הוראתו בטחון ותשימם בכר הגמל (בראשית ל״א:ל״ד) תרגם אונקלוס בעביטא דגמלא, שהגמל הוא גבוה ולבטחון שלא יפלו מעליו נעשה הכר הזה. ובלשון המשנה עביט של זיתים מפני שהזיתים יעמדו בו זמן הרבה עושים כלי רחבה מלמטה לבטחון שלא יתהפך ויפסד השמן, עביט של מי רגלים נעשה ג"כ השולים רחבים שלא יתהפך ויטנף את המת, ובש"ס "עבוט" יכלול הן משכון שניתן לו ברצונו והן שנלקח ממנו שלא ברצון, וז"ש כי תשה ברעך שכבר הוא חייב לך, ומזה נלמד שבשעת ההלואה מותר להמלוה ליכנס לביתו. כי בשעת ההלואה הרשות בידו שלא להלוות בלא משכון:

משאת מאומה בספרי מרבה אף שכר שכיר והקפת החנות:

לא תבא וגו' בחוץ תעמוד הוא מיותר וא"ל שהוא בא למ"ע שהרי הוא רק רשות שאם ירצה המלוה ימתין עד שיביאו לו לביתו. וע"כ שהוא רק לאו הבא מכלל עשה שאינו מצוי כ"כ במקום שיש לאו מפורש, לכן אמר בספרי יכול יכנס מבפנים ת"ל בחוץ תעמוד, ויתפרש בב' אופנים. או שבא להשמיענו שלא נטעה מדלא אמר לא יבא אל הבית רק אל ביתו שלא הורשה דוקא אל המקום שמונח שם החפץ אבל בחדר שלפניו יכול לכנס ת"ל בחוץ תעמוד שלא יכנס כלל להבית. או יתפרש שאף אם המלוה בא עם הלוה רק לראות כשיטול הלוה המשכון שיוציא לתת לו בחוץ אפ"ה אסור כמש"ל שלא רצתה התורה שיבא לידי קטטה עם אנשי ביתו של הלוה:

והאיש. הוא מיותר דהיה לכתוב רק אשר אתה נושה בו. ודריש בספרי שמוסב לעיל על בחוץ תעמוד והאיש. שגם האיש הידוע שהוא שליח ב"ד גם הוא יעמוד בחוץ. רק:

אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. מזה נלמד שאף בחוץ לא יטול המלוה מן הלוה בחזקה. ולביתו אף כשנותן לו ברצון לא יבא, ומתיבת "אליך" שהוא מיותר נלמד שרק להמלוה יתן מעצמו. אבל שליח ב"ד יכול ליטול בחזקה. ולכנוס לבית מרבינן לעיל מוהאיש שאף שליח ב"ד לא יבא:

ז ויהיה פי' תשה מלשון לא תהיה לו כנושה ותרגומו ארי תשרשי גם זה לשון חובה הוא כמו ממארי רשותם פארי אפרע שפי' מבעל חובך אפילו סובין תקבל (ב"ק דף מז):

ח אבל לא תפרש מלת מאומ' זה כשאר מאומה שכתיב בקרא שפירושו לא כלום: