דברים כב, ו

כי יקרא. פרט למזמן:

לא תקח האם. בעודה על בניה:

אֲרֵי יְעָרַע קִנָא דְצִפְּרָא קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא אֶפְרוֹחִין אוֹ בֵיעִין וְאִמָא רְבֵעָא עַל אֶפְרֹחִין אוֹ עַל בֵּיעִין לָא תִסַב אִמָא עַל בְּנַיָא

אֲרוּם אִין אִזְדַמָּן שַׁרְכְּפָא דְּצִיפַּר דְּכֵי קַמָּךְ בְּאִסְרְטָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא גּוֹזְלִין אוֹ בַּעֲיַין וְאִימָא רְבִיעָא עַל אֶפְרוֹחִין אוֹ עִילוֹי בַּעֲיַין לָא תִסַּב אִימָא מֵעַל בְּנַיָא

כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו לצרף בהן שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (דברים י׳:י״ג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

כי יקרא. נסמכה זאת הפרשה בעבור בדרך:

יקרא. כמו נקרא נקראתי והם מגזרת מקרה וקרוב מפגע:

אל״ף אפרוחים נוסף כמו אל״ף ובאזרועך והטעם כי אכזריות הוא בלב להיות אם על בנים רוטשה וכן שור או שה:

כי יקרא - יזדמן על ידי מקרה.

לא תקח האם על הבנים - לפי דרך ארץ ולתשובת המינים כבר פירשתי בלא תבשל גדי בחלב אמו. וכן: באותו ואת בנו, שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד.

כי יקרא קן צפור. לכך נסמכו פרשיות הללו לומר דמצוה גוררת מצוה שע"י שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה מצות מעקה ומה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים שתזכה לכרם ולזרוע ומה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו שתזכה לשוורים וחמורי' ולא תחרוש בהם יחדו ומה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז שתזכה לטלית נאה ותעשה בו ציצית וגדולה מצות ציצית כדמסיק בפרק במה מדליקין כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנא' ביום ההוא יחזיקו עשרה אנשים וכו'. ד"א כי יקרא זש"ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מה ענין זה לזה ללמדך שהקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים והן עולין עליו ומורטין את כנפיו ואוכלין אותו וכשהוא רוצה לברוח אינו יכול ומצא אותו חיה או שרץ ואוכלו מי גרם לו זה על שגזל ביצים שאינם שלו כך עכו"ם שפשטו ידיהם בכסא הכבוד שהחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף יאבד זכרם:

כי יקרא קן צפור לומר שלא יסתכל בעופות כשנזקקין זה לזה:

יקרא קן בגימ' פרט למזומן:

אפרוחים או ביצים בגימ' בצריכין לאמן:

כי יקרא נסמכה פרשה זו כאן לפי שכתב בה בדרך ובדרך קרא משתעי.

קן צפור כ״מ שנאמר צפור בטהור הכתוב מדבר אבל עוף טמא אינו בר שלוח כדאמר ר׳ יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור והטמא אינו נקרא אלא עוף בלבד.

לא תקח האם על הבנים לפי שהוא דרך אכזריות ורעבתנות וכן גדי בחלב אמו וכן אותו ואת בנו וכן נטע רבעי.

על הבנים עם הבנים דוגמא על שדה הארץ יחשב על עולת התמיד על פרשה ישרוף.

כי יקרא קן צפור לפניך. לכך נסמכו פרשיות הללו לומר מצוה גוררת מצוה שע"י שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה בו מעקה. ד"א כי יקרא קן צפור לפניך זש"ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא וכו' מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו מה ענין זה לזה לומר לך שהקורא הזה גזל בצים משאר עופות וישב עליהם עד שיצאו מקליפתן והם עולין עליו ומורטין כנפיו וכשרוצה לברוח אינו יכול ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו מי גרם לו זה על שגזל הבצים שאינן שלו כך או"ה שפשטו ידיהם בכסא הכבוד והחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף הקב"ה יאבד זכרם:

כי יקרא קן צפור לפניך יש להקשות מצוה קלה כזאת ואין בה חסרון כיס כלל ולא טורח הגוף למה שכרו כל כך גדול ייטב לך והארכת ימים ועוד לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך והתשובה בזה ששכר הקלה שבמצות גדולה מאד שסגולת המצות מי רואה ומי יודע גדולתם שהוא עד אין קץ עין לא ראתה אלהים זולתך וכ"ש מצד מעלת המצוה מלך מלכי המלכים הקב"ה ומכאן נכיר מעלת המצות החמורות ויש אומרים ששר הממונה על העופות צועק לפני הקב"ה מצד רחמנותו על האם שצועקת ומבכה על בניה והקב"ה מתלבש ברחמים על בניו שהגלם לבין האומות שאומר אם עוף בוכה וצועק על בניו קל וחומר אני על בני וכתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גאותן של ישראל שנשפלה ונראה שלכן לא אמר בכבוד אב ואם ייטב לך אלא למען יאריכון ימיך ובשילוח קן צפור כתיב ייטב לך לפי שנתמלא השי"ת רחמים על בניו:

לא תקח וגו׳. ראיתי בטעם המצוה כי הוא שילום גמול הרחמים. דהאם היה ביכלתה לפרוח מן האדם. אך בקשה להגין על האפרוחים או על הביצים. ע״כ תמלט. וזהו מסעיפי הרחמים. ומ״מ אינו אלא גזירה:

[נה] כי יקרא קן צפור. פעל קרה ושם מקרה מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות, משא"כ דבר המזומן בביתו אינו מקרה שע"ז יפול הלשון כי יהיה לך קן צפור ושם קן מציין מדור העוף בין שימצאו שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו. ומזה מבואר שמ"ש אפרוחים או ביצים אינו בדוקא רק בא לדוגמא שה"ה בביצה ואפרוח א', ולשון יקרא לפניך כולל גם הנמצא קרוב לאהלו כגון בפרדס שלו כל שאינו מזומן עתה כגון אווזים ותרנגולים שמרדו, ולשון בדרך משמע שמצאום בר"ה, ומפרש בין בכל עץ ובין על הארץ בבירות וטפיחים שגם שם דרך עופות לעשות קניהם כמ"ש (ירמיהו מ״ח:כ״ח) כיונה תקנן בעברי פי פחה, ועיין בחולין (דף קלט) מובא ברייתא זו ומפרש לה:

[נט] והאם רובצת על האפרוחים וכו'. הי' לומר רובצת עליהם וכבר בארתי באילת השחר (כלל קלו וקלז) כ"מ שכפל השם בא לדייק הדבר שהאפרוחים והבצים יהיו כאלה שהאם תרבץ עליהם להשלימם ולעשות בהם פעולת האם, שזה כשהבצים אינם מוזרות והאפרוחים אין יכולים לפרוח עדיין, ובזה כפל ג"כ להשוות בזה שני השמות כפי הכלל באה"ש (ס' קס):

[ס] והאם רובצת. על העוף בא תמיד לשון שכינה, ופעם א' נמצא (ירמיהו נ׳:ל״ט) וישבו שם בנות יענה, ולשון רביצה לא נמצא בשום מקום והוא לשון מושאל מן בהמות וחיות הרובצות עם ילדיהם ובא למעט מעופפת, אמנם אם כנפיה נוגעות בהם נקרא רובצת על היינו מלמעלה דהא לא אמר רובצת עם האפרוחים ויש הבדל בין לשונות אלה ללשון רחף, על גוזליו ירחף, שהוא בשמעופף מלמעלה ואין נוגעת בהם כמ"ש במדרש בב"ר מרחפת נוגעת ואינה נוגעת:

[סא] מ"ש למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש"ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצ"ל דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס' יא) שגם טמא אקרי צפור וע"כ ממעט לה ממה דכתיב והאם רובצת ר"ל דמין טמא לא ירבוץ על מין טהור, וממילא ממועט גם עוף טהור על ביצי עוף טמא, ומ"ש תקח לך צריך למעט אם הבנים הם טריפה עיין בחולין (דף קמ):

[סב] לא תקח האם על הבנים. ס"ל להספרי שלא יקח לטהר את המצורע מפני שיש בכאן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובגמ' (דף קמא) אוסר ללמוד זה ממ"ש שלח תשלח בכפל והספרי ס"ל שכפל שלח תשלח מורה אפי' כ"פ, ושלא יקח לטהר את המצורע הוא מפני שאין עשה דוחה לאו ועשה ונוכל להשוות שטת הספרי עם הגמ' דשם אומר שלשון שלח משמע אפי' מאה פעמים רק ר"ש סתמא דספרי לשטתו דלדידיה אין לדרוש מכפל שלח תשלח דס"ל ד"ת כלשון בני אדם כמ"ש בב"מ (דף לא) וי"ל עוד דהספרי סובר דמצורע מותר בתשמיש המטה וא"כ לא שייך מש"ש לא צריכא דנטלה ע"מ לשלחה דלאו עברין עשה הוא דאיכא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וע"כ א"צ מיעוט מיוחד שלא יקח לטהר את המצורע. ומ"ש האווזים והתרנגולים וכו' מחקו הגר"א שכבר נכלל במ"ש למעלה:

ט אבל אי פורחת באויר למעלה מן הבנים מותר ללקחה:

כי יקרא קן צפור וגו' עד כי תבנה בית חדש. כבר זכרתי שבמדרש תנחומא נתנו טעם בהקשר המצוה הזאת וביאור המצות הנמשכו' אליה. והוא ששכר מצוה מצו' כמו שבמצו' שנמשכו בתחלת הסדר היה טעמם וקשורם ששכר עבירה עבירה. ור"א כתב שנסמכה בעבור מלת בדרך. ר"ל כי אחרי שזכר למעלה המצו' המתיחסו' לדרך לא תראה את שור אחיך. לא תראה את חמור אחיך. זכר זאת אחריהם שהיא ג"כ בדרך. והנה המצוה הזאת כבר התבאר דרכה ג"כ מאותו ואת בנו לא תשחטו ביום א'. וכן כתב הרמב"ן אם לא שחשב שהטעם בשניה' לבד לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם. וכתב הרב המורה בח"ג פרק מ"ח בטע' המצוה הזאת כי יש לבהמו' דאגה גדולה כשיראו מיתת בניהם. ואין הפרש בין דאגת האד' לדאגת הבהמות על בניהם. כי אהבת האם וחבת' לפרי בטנה אין זה מפאת השכל והדבור. אבל היא מכת המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באד'. והרמב"ן כתב עליו שאמת הוא שיש במצות טעם ותועלת ותקון באדם אבל אין לומ' שטעם המצוה הזאת הוא להגיע רחמיו ית' אל הב"ח הללו. אך הטעם הנכון הוא להשלי' תכונת האדם ומדותיו ולהרחיק פעולות האכזריו' ממנו. והנה על האמת דברי הרמב"ן ז"ל אין להרהר עליהם כי אמת יהגה חכו. אבל אומר אני שבכלל דברי הרב המורה דבריו ושלא חדש בזה דבר עליו ונ"ל שמלבד הרחק' האכזריו' ותקון התכונ' מאתנו הנה כוונה התורה בזה עוד להרחיק ההפסד האפשרי להיות קוד' זמנו ושתתמיד הווית הוויה כל מה שאפשר מאשר תקן הוויתם לעשות פרי שהם הבנים כמו העץ העושה פרי. וצוה הקב"ה שלא ישחית הדבר המוליד ועושה פרי אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ כמ"ש (פ' שופטים) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ככה צוה שנקח הבני' שהוא הפרי שאם נותנת בהיות' רובצת עליה' ולא נשחית עץ בלחמו אבל נשלח את האם כדי שאנחנו נזון מן הני' או האפרוחים. והאם תעשה פרי אחר ותתמיד ההויה וההטבה. ואמנם חז"ל הקדושי' בקבלתם במס' חולין (ד' קל"ט) פרק שלוח הקן ובספרי ביארו ששלוח הקן נוהג בדבר שאינו מזומן אבל אווזים ותרנגולי' שקונה האדם להביא לביתו לאכילה אינו חייב בהם לשלוח את האם. החבאר זה באמרו כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. שהוא הדבר הבא דרך מקרה ובדרך לא בבית והסבה בזה מבוארת כי המזומן לאכילה בבית איננו מוכן אל הויה אחרת ולא להתמיד ההויה כ"א לאכילה והפסד. עוד קבלו שאין חיוב המצוה כ"א בעוף טהור ובצים ואפרוחי' טהורי' לא בטמאי'. והתבאר זה מאמרו כי יקרא קן צפור שהוא עוף טהור. ודבר הכתוב בהווה שהוא הנמצא בדרך. וכן אמרו ואת הבני' תקח לך. ר"ל הדבר הראוי לאכילה לך, והטע' בזה הוא כמו שזכרתי מאשר אין החיוב בהתמדת ההויה כ"א בעופות הטהורים. ואמנם הטמאים הם כעץ אשר לא עץ מאכל הוא שמותר לכרתו. לפי שאין הרחמים על הבעלי חיים ועל העצי' כ"א על האדם שנברא הכל לתועלתו, עוד אמרו (שם) מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן שהוא פטור מלשלח והתבאר זה מאמרו אפרוחים או ביצים, והטעם בזה הוא לפי שאינה אז בעלת פרי והם אינם צריכי' לה והיא אין ביצתה להועיל אבל תדמה לעץ שאיננו עץ מאכל כמו שזכרתי. וכבר באו דינים אחרים במצוה הזאת יעויינו במקומם, כי הנה הבאתי אלה להוכיח מהם שטעם המצוה וענינה הוא כמו שזכרתי ולזה היה סוף המאמר למען ייטב לך והארכת ימים ר"ל שלא היתה המצוה הזאת לתועלת הב"ח, כ"א למען ייטב לאדם כשתתמיד בהם הויתה למען יאכל ממנה פעמי' אחרות וזהו והארכת ימים, ר"ל כיון שאתה עתיד להאריך ימים בארץ, הנה אתה צריך אל התמדת ההויה במזונות כדי שיספיקו אליך בהזנת ימים רבים, האמנם באו במדרשות דברי' זרי' במצוה הזא' בדברי' רבה א"ר תנחו' אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליהו הנביא כתיב כאן שלח תשלח את האם, וכתיב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגו'. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, אמר ר' נחמני מאי דכתיב שלח תשלח את האם הבינה שנקראת אם שנאמ' (משלי כ') כי אם לבינה תקרא, מאי ואת הבנים תקח לך אותם בנים שגדלה, ומאי ניהו, שבעת ימי הסכות, העירו בזה שהמצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים, והוא שהצפור מורה על נפשנו שהוא כצפור נמלטה משמי עליה והיא קשורה ביד זה העלם הפתי שהוא הגוף אשר הוא העבד המורד באדוניו ומשתמש בה שלא כדרכה, ומענה אותה בכל יום בכל מיני סגופי' עד שבטלו כחותיה, ולכן היתה סבה לשחרר הנפש המשכלת ולשלחה אל בית אביה כנעוריה ושנשתדל לפרות ולרבות ממנה בנים ובני בנים אשר הם כחות תולדותיה ותולדות הצדיקים באופן כי בסוף הימי' כאשר יגיע תור הצפור להמלט מפח יוקשים שלח תשלח את האם לחפשי בית אביה ואת בניה אשר ילדה בהיתר בזה ההולם לקיומו והתמדתו תקח לך כי בזה ייטב לך והארכת ימים לע"הב, וכמו שאחז"ל (פ"א) בפיאה אוכל פירותיהן בעול' הזה והקרן קיימת לו לע"הב, ולפי שזה יספיק למהר גאולת הכלל וכמ"ש בחלק (דף צ"ה) זכו אחישנה, לכן א"ר תנחומא אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליהו, וגם לזה כיון ר' נחמני באותו מאמר שזכרתי שהביא הרמב"ן כי אם הבינה היא הנפש וז' ימי הסכות המורים על הבטחון בהש"י והאמנת הש"י בהשגחתו הם הבנים אשר יקח לו האדם כי הם הלמודים המיישרים אותו ושלח תשלח את האם אל האלהים אשר נתנה, והנה הרמב"ן עשה סוד מזה המאמר ואני הגדתי דעתי בו: