דברים כב, כח

אֲרֵי יַשְׁכַּח גְבַר עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִי לָא מְאָרְסָא וְיֶחֱדִנַהּ וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִשְׁתַּכְּחוּן

אֲרוּם יַשְׁכַּח גְּבַר עוּלֵימְתָּא בְּתוּלְתָּא דְלָא מִיקַדְשָׁא וְיֵחוּד בָּהּ וּמְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ וּמִשְׁתַּכְּחִין

אשר לא אורשה. זאת אנוסה לא מפותה:

כי ימצא איש נערה בתולה סמכו כאן כדי לסמוך דין בתולות.

ושכב עמה. גם כאן קמ״ל אפי׳ סופו ברצון מ״מ הוא חייב קנס אונס מתחלה:

ונמצאו. הוא מיותר ומשמעו כאן בעדים כדתניא בספרי. וקמ״ל דלא נימא דכמו שהקדים הכתוב דאם בשדה מצאה ה״ז ברור שהיה באונס. להכי מלמדנו המקרא דלענין לחייב קנס בעינן שיהא עדים שהיה באונס מתחלה :

[קח] כי ימצא איש הפ' הזאת כבר נאמרה בפ' משפטים (כ"ב ט"ו) וכי יפתה איש בתולה כו' ונבאר ההבדלים בין הנאמר שם לכאן. א' שם אמר מהר ימהרנה וכאן ולו תהי' לאשה. ב' שם ואם מאן ימאן אביה כו' אז כסף ישקול גו' וכאן ונתן האיש השוכב גו' וגם ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה גו'. ג' שם מזכיר אם לא יחפוץ אביה וכאן לא מזכיר. והנה כל ההבדלים המה רק מפאת הבדל העיקרי ששם נאמר כי יפתה וכאן נאמר ותפשה שפי' שאנסה. והמאנס חמיר ממפתה (כדאי' במכילתא משפטים פסקא קפח) מפני שהמאנס מעביר על דעתה ועל דעת אביה. אבל המפתה אינו מעביר רק על דעת אביה. לכן משפט המפתה חלוק ממשפט המאנס בזה, א' כי המפתה אם יקחנה אין לו לתת לאבי הנערה מאומה רק יתן להנערה כמהר הבתולות. ורק אם ימאן אביה לתתה לו אז יתן לאבי הנערה חמשים כסף. והמאנס אף אם יקחנה יתן לאביה חמשים כסף. ב' במפתה אין שום מצוה עליו לקחתה גם אינו מוזהר בלאו דלא יוכל לשלחה אבל המאנס מצוה שיקחנה ומוזהר בלא יוכל לשלחה. ובזו שוים אונס ומפתה שאינו חייב הקנס. א' רק כשהיא נערה ולא כשבגרה, ב' כשהיא בתולה ולא כשנבעלה מקודם. ג' כשלא נתארסה מעולם אבל אם היתה ארוסה אף שנתגרשה לא משלם הקנס לדברי ריה"ג. והתנאים האלו שתהיה בתולה ושלא נתארסה מעולם מפורש בשניהם אבל שתהיה נערה ולא בוגרת לא נכתב רק באונס. וע"ד הפשט שם מובן מעצמו שהכתוב מדבר מנערה שלא בגרה עדיין אחרי שנאמר שם אם מאן ימאן אביה לתתה לו שמורה שהנשואין הם ברשות האב וזה לא יתכן רק בנערה ולא בבוגרת. וכאן הוצרך לכתוב נערה אף שנאמר ונתן לאבי הנערה הייתי אומר שאף שבגרה ואיננה עוד ברשות האב אפ"ה צותה התורה לתת לו בעד הבושת שי"ל מזה. ובהתוה"מ שם כ' ששם במפותה מובן מעצמו שבנערה הכתוב מדבר שאם היא קטנה הרי פתוי קטנה אונס הוא ואינה נקראת מפותה. ואם היא בוגרת הרי מחלה. וע"ש, וזה באור דברי הספרי כאן. מה אונס חמור כו' ר"ל למה נכתב בתורה בתולה באונס ובמפתה ניכתוב רחמנא אונס וידעי' מפתה מק"ו מאונס. או חלוף כו' פי' אם לא היה כתוב בתולה במפתה הייתי מחייב אף שאיננה בתולה והייתי לומד אונס ק"ו ממפתה. והלא נאמר כו' פי' ואיך תוכל ללמוד ק"ו אונם ממפתה לחייב אף שאינה בתולה הא נאמר באונס בתולה. שיכול כו' פי' אף דכתיב בתולה באונס הייתי אומר דבבתולה הקנס לאביה אבל בעולה לעצמה. ת"ל בתולה. פי' במפתה שהוא מיותר למעט דאין לה קנס כלל. או חלוף. פי' שנלמוד אונס בק"ו ממפתה שיתחייב על הבוגרת. והלא כבר נאמר כו'. פי' והא כתיב באונס נערה. אין לי אלא. פי' דנערה ממעט רק שהקנס אינו לאביה רק לעצמה, ת"ל ונתן לאבי הנערה. פי' שהוא מיותר דהא כבר כתיב כי יהיה נערה אלא למעט דבוגרת אינו נותן כלל. והרי דברים ק"ו. פי' ועתה נלמוד מפתה בק"ו מאונס:

עוד שם בספרי אשר לא ארשה להוציא את שנתארסה וכו' אף שצריך לכתוב אשר לא ארשה לגופו שהוא ההבדל בין הפרשה הקודמת אבל הלוא מענינו נלמד שאינה מארשה משום דכתיב ולו תהיה לאשה:

ושכב כל שכיבה. ע' לעיל:

כי ימצא איש נערה וגו' עד לא יבא פצוע וגו', בפרשת משפטים נאמרה מצות שוכב עם הפנויה שנאמר וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה, אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות, וכאן פי' שכאשר לא יהיה בדרך פתוי כי אם באונס ויעידו העדי' שאנסה, הנה יהיה ענשו שיתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, והטעם בעונשים האלה הוא לפי שהאיש המפתה האשה יהיה פתויו אם בנדר ושבועה שיעשה לה לקחתה לו לאשה ויאהבה ובזה תתרצה אליו, ואם שיתן לה מהר ומתן באופן שהוא לאהבת הממון תתרצה בזה, אבל האנס לגובה לבבו ורשעו לא נדר אליה שום דבר לא לישאנה לאשה גם לא ליתן אליה מתנות כי לא פתה אותה באחד מדברים האלה אבל בחזקה החזיק בה. ולכן הענישתו התורה כנגד שניהם אם כנגד המתנות אמרה תורה שיתן לאבי הנערה נ' כסף, ואם לא נדר אליה שישאנה ענשו שיקחנה לאשה ולפי שלא יגרשנה צוה מפני זה אחר כך שלא יוכל לשלחה כל ימיו, והותר בזה הספק הז':

והנה סמך לזה לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, להודיע שלא יקח איש אשת אביו שהיא אסורה לו כמו שהתבאר בפרשת העריות, אבל אנוסת אביו יוכל לקחתה לו לאשה, והיה זה כאשר היא לא רצתה בו מפני היותו זקן ותתרצה לבנו כי אז ראוי לאב להשתדל בזה שתנשא לבנו כי בזה יפייסנ' וישקוט תלונתה ולכן אמר לא יקח איש את אשת אביו בלשון לקיחה וקדושין, וזה על דרך מה שאמרו בספרי וכן במסכת כתובות (דף צ"ו) נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, ואמנם כפי דעת רבי יהוד' האוסר שישא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו יתכן לפרש הכתוב שאמר לא יקח איש את אשת אביו, שכמו שלא יקח איש את אשת אביו שהיא אשתו בקדושין, ככה לא יגלה כנף אביו שהרמז בו אל האנוסה והמפותה לבא אליה, וידרוש החכם הנזכר יתור הכתוב בזה הדרך, גם דרשו רז"ל בפ"ד דיבמות (ד' מ"ט) שנזכרה המצוה הזאת לסמכה אל לא יבא ממזר בקהל ה' להגיד שאין ממזר אלא הבא מחייבי כריתות כנושא אשת אביו, ומכאן יתבאר למה לא הזהיר מרע"ה בכאן על שאר העריות כמו שהזהיר על אשת האב שהיה זה ללמד ממנה הלמודים האלה אשר זכרתי לפי דעתם ז"ל והותר בזה הספק הח':