דברים כב, כג

ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה:

אֲרֵי תְהֵי עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִמְאָרְסָא לִגְבַר וְיַשְׁכְּחִנַהּ גְבַר בְּקַרְתָּא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ

אֲרוּם תֶּהֱוֵי עוּלֵימְתָּא בְתוּלְתָּא מִיקַדְשָׁא לִגְבַר וְיִשְׁכְּחִינָהּ גְּבַר חוֹרַן בְּקַרְתָּא וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ

ענין נערה המאורסה כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם,על דעת רבותינו (מכות ו ב) יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה, יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה:

ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה:

כי יהיה. כאשר יארע זה הדבר:

[כי יהיה נערה בתולה לשון זכר נופל על לשון נקבה].

בעיר. היינו בדרך הילוכה בשבילי העיר במקום שאנשים שומעים צעקת אדם. והנה ידוע הקושי בפרשה זו. שהרי אין אדם נהרג אם לא בהתראה וקבלת המותרה להתיר עצמו למיתה א״כ מאי נ״מ בין עיר לשדה. וכתב הרמב״ן בנימוקי הפרשה דמיירי שראו מרחוק והתרו בהם. וזה הישוב כתב בעל מגדול עוז על מש״כ הרמב״ם ריש הל׳ נערה בתולה דיש נ״מ בין עיר ושדה לענין קנס אונס ומפתה. והשיג הראב״ד ע״ז מה תועלת יש בזה אם יש עדים יבואו ויעידו. ואם אין עדים אין קנס ויישב ע״ז במ״ע שראו עדים מרחוק כו׳. ובביאור הפרשה הוא דוחק יותר שהרי צריכים העדים לשמוע קבלת ההתראה. ויותר קשה על רבינו הראב״ד שלא נתיישב דעתו בזה הישוב. א״כ היאך מפרש פרשה זו שקשה יותר. אלא עיקר הפרשה מיירי שבאו עדים בשעה שכבר היה עמה בתשמיש והתרו בהם וקבלו התראה. מעתה אם תחלת התשמיש היה באונס אע״ג דלבסוף קבלה התראה פטורה כמש״כ הרמב״ם הל׳ סנהדרין פ״כ ה״ג אבל האשה הנבעלת באונס אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו ה״ז פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה. מעתה מלמדנו פרשה זו דאם נמצאו בעיר שניהם חייבים מיתה. דאע״ג שבתחלה לא היתה בהתראה וה״ה כשוגגת מ״מ לא מהני סברא דיצרה נתגבר עליה אלא אם היתה מתחלה אנוסה. כמש״כ מרן הכ״מ דכיון דמכח אונס קא אתי. אבל אם היה תחלה בשוגג ואח״כ במזיד לא אמרי׳ יצרה אנסה ופטורה. והכי מוכח מלשון הרמב״ם הנזכר שכתב הנבעלת באונס. ולא כתב שנבעלה בלא התראה אפילו אמרה אחר שהתרו בה הניחו לו כו׳. אלא פשיטא דבכה״ג חייבת. ומזה יש ללמוד כמו כן לענין לאסרה לבעלה. דאם בתחלת ביאה היתה בשוגג כסבורה שמת בעלה ובתוך התשמיש נודע לה שהוא חי. ולא השמיטה עצמה מן הבועל אסורה לבעלה:

[קג] כי יהיה נערה פרט לבוגרת היינו שעברו עליה י"ב שנים וששה חדשים וקטנה שהיא פחותה מי"ב שנים, ויום א' פלוגתא דר"מ וחכמים (סנהדרין סו ע"ב). בתולה פרט לשכבר נבעלה:

מאורשה לאיש פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה:

ומצאה איש בעיר תיבות"ומצאה בעיר" מיותר דלא הו"ל לכתוב רק ושכב איש עמה. ומדכתב בלשון מציאה אשר ע"פ רוב יבא להמוצא רק במקרה. והסבה שמצאה היא אבדת זולתו. לכן דרש כאן שהיא סבבה הדבר על שיצאת. ומ"ש לא היה מסתקף לה ר"ל לא הי' מעלל בה. עלילות דברים הנאמר לעיל תרגם אונקלוס תסקופי מלין. ודרש אח"כ בעיר לפרש למה יחשוב יציאתה סבת הדבר. מפני שבעיר יש פרוצים ופרצה קוראה לגנב:

ושכב עמה היותר נכון לגרוס בספרי כל שכיבה וכו' לרמז שכ"מ שנכתב שם שכיבה בענינים כאלה פי' תשמיש:

כי יהיה נערה בתולה מאורשה וגו' עד כי ימצא איש נערה וגו', מבואר הוא שבאה הפרשה הזאת להבדיל בין החפצים בעברות ובין האנוסים בהם שהשוכב עם נערה המאורשה ברצונה יומתו שניהם כמו שנאמר ואיש כי ינאף את אשת איש אשר ינאף וגו' יומת הנואף והנואפת, וביאר כאן שהדין ההוא ינהג באשה כשתהיה רצונית אבל בהיותה אנוסה לא תמות אבל ימות הנואף ותהיה היא פטורה לפי שלא חייבה התורה בעונש לאיש או לאשה כי אם בעשותו הרע בכונה ורצון אבל בהיות המעשה בשוגג או באונס הנה עם היות שיש שם מעשה הנה אין שם עושה ולכן אינו בר עונשין והנה במה שעשה הדין הזה כשימצא האיש את הנערה בעיר וישכב עמה לאו דוקא בעיר כי גם בשדה אם ישכב עמה ברצונה תמות אבל לפי שהיה עתיד לומר על דבר אשר לא צעקה לכן אמר שכאשר יקרה זה בעיר מיד יוציאו שניהם אל שער העיר וסקלום באבנים ומתו את האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ואת האשה על דבר אשר לא צעקה כי היותה בלתי צועקת מורה על רצונה בפועל ההוא כי אם היתה צועקת היו יוצאים אנשים רבים להושיעה ואם כן אין אמרו על דבר אשר לא צעקה סבה עצמית במיתה אבל היא סבה למה שיסקלו אותם מיד ולא ישמעו עוד אל טענותיהם אם היה באונס לזה אמר שהיא ראויה למות ואין לה כבר טענת אונס ע"ד אשר לא צעקה בעיר שמורה היות הדבר ברצונה, והנה חייבה התורה את הנערה המאורשה להיות ענשה כמו הבעולת בעל לפי שהזמה בנערה הבתולה מורה על הפלגת רוע תכונתה שתכף שגדלה נטתה אל הזנות והניאוף עם היותה בלתי יודעת משכב זכר, ולא חששה אל הבשת ואל הצער שיקרה לה בהשחתת בתוליה ולא נתנה אל לבה אהבת הארוס גם לא פחדה ממנו אשר זה כלו ממה שיורה על שאחרי שתגדל ותשלם בה המותר הזרעיי והיתה לאיש ותטעם טעם המשגל, תמלא הארץ חמס ממנה, כי תהיה בטוחה מהצער ונקייה מבשת מציאת בעלה העדר הבתולים ותוסיף לחטוא, ואמנם אמרו ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה וגו', כבר זכרתי מה שבו מן הספק שאין הענין תלוי בעיר או בשדה כי אם בהיות הנערה צועקת או לא, ובין שיהיה הענין בעיר בין שיהיה בשדה אם צעקה אין לה משפט מות ואם לא צעקה תסקל, ולפי זה היה ראוי שיאמר הכתוב כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה אם לא צעקה הנערה והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלתם וגו', ואם צעקה לנערה לא תעשה דבר כיון שהדבר לא היה נדון רק בעדים ולמה גם כן תלתה התורה המצוה הזאת בנערה המאורסה והוא הדין בבעולת בעל, אבל התר זה הוא כפי מה שאומר כי הנה מרע"ה רוצה לבאר הדינים בענין הניאוף באשה בעולת בעל, ובנערה המאורשה ובפנויה, ולכן אחרי שבפרשה הקודמת נתן הדין בשוכב עם אשה בעולת בעל, בא עתה לבאר הדין בנערה בתולה המאורשה, ועליה אמר והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם ולא אמר זה על הבעול' לפי שכבר אמר בענינה ומתו גם שניהם הנה כ"א כדי לברוח מן ההכפל תלוי הדין הזה בנערה המאורשה, ואחרי זה יביא דיני הפנויה, ואמנם הוצרך לומר בעיר ובשדה, לפי שהראות הוא ענין יותר גדול מהשמיעה, וכבר יתכן שהאנס שם ידו לפיה כדי שלא תצעק ואפשר לעדים שיראו הפועל המגונה מרחוק בכללותו ולא ישמעו אם צעקה אם לא עם היות בו בקול גדול שישמעוהו ולזה גמר אומר אדון הנביאים ע"ה שבהיות הענין בעיר יסקלו אותם כיון שלא צעקה הנערה המאורשה בהיות המקום כמוכן להושיע והעדים סמוכים ורואים הענין כפי מה שהוא בהיותו בעיר בקרב הישוב, ולכן איכות המקום יענישה כי הוא המורה כי לא חדלה מלזעוק כי אם להיותה חפצה בזנוניה אבל בהיותם בשדה אע"פ שהעדים לא שמעו צעקתה יפטרו אותה מעונש כשיראו שהחזיק בה איש ושכב עמה לפי שאם היתה חפצה בדבר מתמול שלשום היו מזנים בעיר לא בשדה שהוא בדרך מקרה ובהזדמן רב וגם היה בלתי אפשר שהאיש והנערה שנזדמנו בשדה מבלי פתוי אחר, יחזיקנה האיש וישכב עמה ברצונה, כי טבע האשה תמאן זה לשכב עם איש שיבא עליה בפתע פתאום, וכל שכן בהיותה נערה ומאורשה שאין ספק שיקשה זה עליה מאד. ולכן ענין ההזדמן בהמצאם בשדה שמבלי פתוי יחזיק בה האיש מורה שהיה באונס כי הנערה לא תתרצה בפתע פתאום, ולכן אף על פי שהעדים לא ישמעו צעקתה ראוי שנפטור אותה כאנוסה ולומר שהאנס סגר את פיה שלא תצעק או נאמר והוא היותר נכון שאף שנודה שלא צעקה הנערה לא היה להתרצותה. כי אם לפי שראתה שאין מושיע לה וחשבה שהצעקה ההיא דבר בטל, כי העדים היו כלם רחוקים ועם היותם מתרים לא היו יכולים להגיע שמה כדי להושיעה, ולכן נאמר שחדלה מלצעוק לא להיותה היא חפצה בדבר, כי היות הדבר בשדה מבלי פתוי כי אם במקר' פתאום ימאנהו אבל לא צעקה לפי שראתה שאין מושיע לה ונתיאשה בזה, וזה ממה שיורה היותה אנוסה, וזהו אמרו ולנערה לא תעשה דבר כי כאשר יקום איש אל רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה כי בשדה מצאה צעקה הנער' המאורשה ואין מושיע לה, ר"ל כיון שבשדה מצאה בקרי והזדמן והחזיק בה האיש, מן הראוי שנדון שצעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה כי אף כי לא שמעו העדים צעקתה כשראו הפעל, או שלא צעקה כלל, כיון שהיתה בשדה והיתה נערה המאורשה נאמין שג' הסבות ההם מונעים גדולים להיות הדבר שלא ברצונה ונדין אותה כאנוסה. ולכן תלה המצוה הזאת בנערה בתולה מאורשה ולא באשה בעולת בעל, לפי שהנערה לשמור בתוליה, והמאורשה מפחד הארוס ובשתה יקשה בעיניה להתרצית לפעל המגונה ההוא יותר מהאשה הבעולה, ויהי' לפי זה פי' צעקה הנערה המאורשה באמת היתה צועקת מפאת היותה נערה ומאורשה, כי לא תתרצה באדם שיפגענה בשדה ויחזיקנה אבל לא היה מושיע לה, ולכן חדלה מלצעוק ומפני זה העדים לא שמעו צעקתה כי איננה, ובזה הותרו הספקות ה' וו':