דברים כב, יג

ובא אליה ושנאה. סופו,

אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיֵעוּל לְוָתַהּ וְיִסְנִנַהּ

אֲרוּם יִסַּב אֵינַשׁ אִיתָא בְּתוּלְתָּא וְיֵיעוֹל עֲלָהּ וּמִבָּתַר כְּדֵין יִסְנִינָהּ

כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה טעמו: כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה, שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (דברים כ״ב:כ״ג); ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה; והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו; ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): ואם אמת היה הדבר כדברי הבעל, וסקלוה; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים. ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה.

ולזנות הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא זונה בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו).

כי יקח איש אשה. נסמכה הפרשה לדעת המכחישים בעבור תכסה בה והאמת על דרך דרש שנסמכה בעבור הבית ואחר כן הבגד ואחר כן בעלת הבית:

כי יקח איש אשה. אחר הדבור בעניני הישוב דבר באזהרות המחייבות לשריית השכינה בישראל ולהשמר מלגרום הסתלקותה בפסול הזרע מצד העריות ומצד תערובת האמות הפסולות ומצד טומאת המחנה כאמרו והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך:

ובא אליה ב' דין ואידך ובא אליה מלך גדול ודרשו אותו על יצה"ר גם בכאן בשביל שהלך אחרי יצרו הרע סופו לשנאתה ולהוציא עליה שם רע:

כי יקח איש אשה נסמכה כאן לפי שספר למעלה בבית ואחר כך שדה ואחר כך בגד חזרו והזכיר אחר כן בעלת הבית.

ובא אליה ושנאה מקודם לכן שנאה.

כי יקח איש אשה. מה כתיב למעלה גדילים תעשה לך מכאן סמך למנהג העולם שלוקחין טלית לחתן כשישא אשה:

כי יקח איש אשה וגו׳. דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש אשר חוזרים פניהם מן התורה, כאמרם כי היום קצר למה שצריך להשתדל על המחיה. ועליהם אמר הכתוב כי יקח איש אשה – זאת התורה המאורסה, ובא אליה – שכבר זרחה עליהם אורה של תורה בהר סיני וקבלו הלוחות, ושנאה – פרוש שאין לבם חפץ לתת לה עונתה במשפט. וכשבא מוכיח לדבר אליו למה תמאס אשת נעורים, משיב כי אין התורה זנה ומפרנסת והוא צריך למחיה, גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות למודה, הגם כי יעסק בה אין נפתחין לו שערי פרנסה טובה. ואדרבא, רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם חושבים בה כל עקר – בתיהם מלאים כל טוב. והוא אמרו ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע באמרו את האשה הזאת לקחתי – פרוש שאינו כופר בלקוחיה, אלא שאומר ״ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים״ – פרוש לשון חזק, כי עוסקיה סביב יחנו לדפק על דלתי אחרים למצא טרף.

מודיע הכתוב כי הקדוש ברוך הוא, שהוא הנקרא אבי הנערה, וכנסת ישראל יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אמרו ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה רמז חוזק ועליה והשגות רמות יושגו באמצעותה ויתבעו עלבונה בבית דין, כאמרו השערה, והוא מה שאמרו בזהר (חלק ג פ) כי עתיד הקדוש ברוך הוא לתבע עלבונה של תורה, וכאמרם במשנה (אבות ו:ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:

והנה טענת העומד לתבע עלבונה כתובה לפנינו, כאמרו ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, פרוש, לא נתתיה לעגנה בקרן זויות אלא להתנהג עמה במנהג אשה, לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפרשים שלשת הדברים בספר הזהר (תיקונים ו׳) שכלם צריכין לתורה. וישנאה – כאן רמז סבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת שנאה, ונותן טעם ההרחקה מפני שלא מצא בה תקף וחוזק. והוא אמרו והנה הוא שם עלילות וגו׳, דקדק לומר ״והנה הוא״ להעיר כי אין זה אמת, שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו. ואלה בתולי בתי וגו׳, והיו הדברים ברורים כשמלה כמה מעלות וחוזק התורה, שתחלת כל דבר כל העולם כלו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנית בה.

ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין, ראשונה ״ויסרו אותו״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ה.): אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו׳ יתלה בבטול תורה, פרוש על מה שבטל התורה. ונדחקו האחרונים בפרוש דבר זה בטענת הלא בטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא, וישוב הדבר הוא לפי שאין שעור למה שצריך בעסק התורה, כאמרם (אבות ב,טז): ואין אתה בן חורין להבטל ממנה, והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה ועל זה ענשוהו.

ואמרו וענשו אותו מאה כסף, רמז למאה ברכות שחיב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מג:) מאמרו ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל״ – אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, ופסוק זה בבעל תשובה נאמר, כאמרם בגמרא (בראשית רבה כא) ״ועתה״ – אין ״ועתה״ אלא תשובה, דכתיב ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל״ וגו׳, עד כאן, שחיב להשתדל להשלימם.

ואמרו ונתנו לאבי הנערה, שכלן הם ברכות לה׳ שהוא אבי הנערה. ואמרו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שהיא השכינה שהיא כללות ישראל והיא מדה העשירית שכוללת מאה, והיא נקראת תורה שבעל פה כידוע ליודעי חן.

ואמרו ולו תהיה וגו׳, פרוש, הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים, אדם כזה שהוציא שם רע עליה צריך לשקד על דלתותיה כל היום וכל הלילה, ״לא יוכל לשלחה כל ימיו״. וכזה מצינו להם לרבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כה:א) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמד דף אחד ילמד שנים, וכן על זה הדרך. וזה בעל תשובה משאר העברות, אבל מוציא שם רע על התורה – משפטו כל ימיו עמה ישב, תורתו אמנותו.

ואמרו ״ואם אמת היה הדבר״ וגו׳, פרוש: אם ארע כי תורה שלמד זה האיש ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות שלמדו צדוק וביתוס, ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע, לתורה כזו יצו ה׳ לרמות בה אבן לסקלה ולאבדה, כאמרו ״ומתה״. הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקדוש ברוך הוא, אף על פי כן הכונה לא כך היא. וכבר אמרו זכרונם לברכה (גיטין מה:) על ספר תורה שכתבו מין ישרף. ״כי עשתה נבלה לזנות״ וגו׳ ״ובערת הרע״, כי זו תקרא חלק רע וצריך בעור.

[פו] כי יקח איש אשה ובא אליה. הנה פשטות ענין הפרשה מקשה מאד, שפשוטו מורה שהשם רע הוא רק שלא מצא לה בתולים ואם נמצא מוכחש ע"י הוצאת השמלה שנתברר שי"ל בתולים לוקה ונותן מאה סלע ואם לא נמצאו בתולים וסקלוה, וזה דבר שאי אפשר, שגם אם לא נמצא לה בתולים איך תסקל, ואיך יוציא עליה שם רע הלא י"ל שהיא מוכת עץ או שזנתה כשהיא פנויה, וע"כ שחוץ מה שטוען לא מצאתי לה בתולים מביא עדים שזנתה תחתיו, וא"כ למה מזכיר הטעם שלא מצאתי לה בתולים שאף בל"ז אם יביא עדים שזנתה תחתיו חייבת מיתה אף שנמצא לה בתולים שמא הטה, ועכ"פ יוכל להביא עדים שזנתה שלא כדרכה, ומה יועיל מה שיפרשו את השמלה הלא עקר הוא שיזימו את העדים, וע"כ ס"ל להחכמים שזה תפס רק לדוגמא, כי אחר ששם לה עלילת דברים מחמת שנאה, בהכרח הי' איזה סבה ששב לשנוא אותה אחר שאהבה ונשא אותה, וע"כ תפס לדוגמא שבא עליה ואז נתחדש שנאה כמו שהי' באמנון ותמר וה"ה אם נתחדשה השנאה ע"י דבר אחר כגון שנכנס עמה בדברים ונמאסה בעיניו וכן מ"ש ואקרב אליה אינו דוקא רק לדוגמא, וכן מ"ש ולא מצאתי לה בתולים אינו דוקא רק שדרך הרגיל שיאמר שע"י שלא מצא בתולים התחיל לחקור על מעשיה ונודע לו מפי עדים שזנתה תחתיו. וכן מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה אינו דוקא רק שהאב מברר ששקר דבריו ע"י שמזים את העדים, וכן פי' בגמ' לרבנן דר' אליעזר בן יעקב, ור' אליעזר בן יעקב (ור"י סובר כוותי') דעתו שלא נוכל להכחיש פשט הכתוב שבא עליה ממש וטוען דוקא שלא מצא לה בתולים, וזה תנאי אל חיוב המוציא ש"ר הגם שזה לבדו אינו מספיק שהעקר הוא מה שמביא עדים שזנתה תחתיו, בכ"ז צריך דוקא שבא עליה כדרכה כפשט הכתוב, ובכ"ז מ"ש ולא מצאתי לה בתולים צריך להוסיף שעי"ז בקש על הדבר ונודע לו עפ"י עדים שזנתה, ולפ"ז מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה, אא"ל גם לר' אליעזר בן יעקב שזה לבדו יספיק אחר שבאו עדים שזנתה מה יועיל פרישת השמלה, וע"כ שמביא עדים להזים עדי הבעל שאז מצרף אל זה גם השמלה והבתולים, ומ"ש ופרשו השמלה ר"ל כמו שמבררים ע"י השמלה שיש לה בתולים כן מבררים שעדי הבעל הם עדי שקר, ובזה תבין מה שהרמב"ם אעפ"י שפסק כראב"י שצריך שבא עליה ממש, בכ"ז כתב (בפ"ג מה' נערה הי"ב) שזה שנאמר בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד שנושאים ונותנים בדבר וכן מ"ש האב ואלה בתולי בתי הם זוממי עדי הבעל וכו' כי כן צ"ל גם לראב"י שפרישת השמלה לבדו אינו מועיל רק עד שיזים עדי הבעל שאז יבררו הדברים מכל הצדדים שהוציא עליה ש"ר גם במ"ש לא מצאתי לה בתולים, ולחנם התפלאו עליו המפרשים שסותר א"ע:

[פז] ושנאה. הלא יצויר ששם לה עלילות דברים שלא מחמת שנאה, רק שנשתנה דעתו להעליל עליה כדי שיקח אחרת נאה או עשירה ממנה, רק הכתוב מלמדנו שעברה גוררת עברה, ושיצא מגדר התורה והמוסר כ"כ עד שירצה לשפוך דמה לזה יקדם על הרוב עברה אחרת קלה שהיא מביאתו לידי ש"ד:

ע ר"ל לל"ל ובא אליה ושנאה היה לו לכתוב כי יקח איש אשה ושם לה וגומר. ומתרץ דלכך נאמר ללמדך הואיל ושנא' סופו ושם לה וגומר:

כי יקח איש אשה ובא אליה וגו' עד כי יהיה נערה וגו', ראוי שתדע שבאו הנה ט' מצות רצופות זו אחר זו בענין הזוגים, אחד דין מוציא שם רע על אשתו, ב' דין שוכב עם נערה מאורשה, ?ד' דין השוכב עם הפנויה, ה' שלא יקח איש את אשת אביו, ו' לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ובא בקבלה בפרק ח' דיבמות (ד' ע"ו) ובספרי שלא ישא אשה מבני ישראל, ז' לא יבא ממזר ר"ל שלא ישא אשה מבנות ישראל, ח' לא יבא עמוני שהוא גם כן שלא ישא מבנות ישראל, ט' לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי שענינם גם כן שלדור השלישי ישאו נשים מישראל, והמצות האלה כבר בא זכרונם בתורה. והנני מפרש אותם:

ואומר שהמצוה הראשונה ממוציא שם רע ענינה כן שכבר יקח איש אשה עם קדושין ובא אליה ושנאה, אם שלא נתערבה אליו בזוגו, ואם להיותה כעורה ומצד שנאתו אותה ירצה להפטר ממנה ולקחת אשה אחרת ומצד יראתו לפרוע אליה הבתולים ישים לה עלילות דברים כדי לפטרה בלא כתובה, והנה זכר הכתוב בכאן שלשה לשונות, האחד ושם לה עלילות דברים, הב' והוציא עליה שם רע, הג' ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, והכונה בהם שהוא ישים לה עלילות דברים, ר"ל שאשתו תדבר כאחת הנבלות ותחרפהו ותגדפהו מבלי היות לה דרך נשים לכבד בעליהן, וזהו עלילות דברים. ומלבד זה יוציא עליה שם רע ר"ל שיפתה אנשים ונשים שיאמרו עליה שאינה צנועה ולא בעלת ענוה כבנות ישראל אלא כל עניניה כדרך אשה מנאפת, כי זהו המכוון במה שאמר והוציא עליה שם רע, ומלבד כל זה יאמר בבית דין את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, ר"ל שלקחה בחזקת בתולה ושאחרי היותה אשתו מזומנ' לו ומאורשת לו זנתה תחתיו וארז"ל בפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' מד) ובספרי שצריך עם זה שיביא עדים אשר יעידו שזנתה אחרי היותה מאורשת אליו, הנה כאשר יקרה זה יקחו אבי הנערה ואמה אם יהיו בחיים או אחרים במקומם השמלה אשר שכבו בהם החתנים מיד השושבינים והם העדים שזכרו רז"ל בפ"ק דכתובות (ד"ד) שמכניסין החתן והכלה לחדר ומשמרים לה בחוץ ונכנסים שם אחרי הזווג ויראו הדמים ויקחו השלמה שהיא שלמת הבתולים ואותה יביאו אביה ואמה לפני בית דין ואם היות האב והאם שניהם לפני ב"ד מביאין השמלה, הנה האב מדבר בפניהם כי אין ראוי לאשה שתדבר במקום שבעלה עומד בדין, ויאמר אל הזקנים שהם ב"ד מהעיר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה, ר"ל שכל זה שעשה היה מפני השנאה לא להמצא בה שמץ דבר ויגיד ג"כ מרשעתו ששם לה עלילות דברים שהיתה בפיה ובלשונה רעה וסרת טעם לא להיותו כן כי אם להעליל עליה באחרונ' ולומר אחרי כן לא מצאתי לבתך בתולים, וזהו אמרו ושם לה עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, והנה לא השיב לשם רע שהוציא עליה לפי שהיה דברי אחרים ולא דברי הבעל בגלוי כי אם לעלילות דברים שדבר הבעל בעצמו, ולענין הבתולים שדבר גם כן בעצמו שלא מצא לה ואז יוכיחו שבענין הבתולים הוא משקר ודובר כזב מפאת החוש, האב והאם שניהם יפרשו השלמה ויוכיחו דם בתולים, ולפי שעם היות השמלה מגוללה בדמים, אפשר שיהיה מדם נדותה ולא מהבתולים, או באופן אחר מהתחבולות אמרו שצריך עוד שיעשו הזמה לעדים שהעידו בזנותה, או הכחשה לפחות כי השמלה לא תכחישם בעצם, ועם זה הותר הספק הד':

ולפי שהאיש הזה חשב לעשות קלון וחרפה רבה לאבי הנערה ואמה באמרו שזנתה בביתם וחשב לפטרה מבלי כתובה ושישלחה מביתו בידי' ריקניות, וחשב כל זה כדי לגרשה ולהרחיקה ממנו לשנאתו אותה, לכן גזרה התורה עליו ג' מיני עונשים וכלם מדה כנגד מדה כי אם חשב לעשות קלון וחרפה לקרובי אשתו יהיה ענשו ויסרו אותו, רוצה לומר בב"ד יענשוהו במלקות ברצועה כדי שיפחתו מעלתו וחרפתו לא תמחה, וכנגד המהר שחשב להפסידה ולגוזלו ממנה שהוא חמשי' כסף יהיה ענשו מאה כסף שהוא כפל המהר ויתנו אותם לאבי הנערה לא לנערה עצמה, לפי שהיא ברשותו ותקחם אחרי כן, וכנגד מה שחשב לפטרה ולהסירה מעליו, אמר ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, כי עם היות לו רשות לגרש את אשתו כשירצה, עתה לא יגרשה כל ימי חייו. וכבר העיר הרב המורה בפרק מ"ט ח"ג על יושר הדין הזה מהצדדים האלה, והנה המצוה הזאת באה בפרש' משפטים באמרו על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו וביאר כאן הפשע הזה בפרט ושיהיה ענשו בשירשיעוהו בית דין לשלם שנים האמכנם אם הדבר הזה היה אמת, ר"ל שלא נמצאו בתולים לנערה, כי זהו מה שראוי לחוש עליו לא על עלילות דברים ולא על הוצאת שם רע אבל לענין הבתולים ועם זה יביאו עדים כפי קבלתם זכרונם לברכה בספרי שיעידו שבהיותה נערה מאורשה זנתה בית אביה הנה אז תסקל לפי שעשתה נבלה בישראל והנבלה שעשתה היא הזנות בהיותה מאורשה לאיש ועם היותה מזרע ישראל עם קדוש לה' השחיתה עלילה כזאת ולפי שהיא עשתה בזה קלון לאביה בפרט ואל כלם בכלל, רוצה לומר אל כל אנשי עירה. לכן צוה שתסקל אל פתח בית אביה, ושיסקלוה אנשי עירה ויבערו מקרבם האשה אשר לא חששה אל כבוד אביה ובעלה ולא לכבוד עמה וזרעה, והדין הזה כבר בא בפרשת קדושים (ויקרא כ"ח) ואיש כי ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, ופי' כאן שהמאורשה דינה כאשת איש לכל הדברים והעונשים, ולכן כאשר זנתה ביא אביה בהיותה מאורשה תמות כמו האשה בעולת בעל, וזהו שסמך כי ימצא איש שוכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם כאלו ביאר שהמצוה היא בבעולה ובמאורשה. ואולי שלזה נאמר שם ואיש אשר ינאף את אשת רעהו שפרט שניהם א' לארוסה וא' לבעולה והוא הביאור שעשו בזה ואמר ומתו גם שניהם, כבר ראית מה שכתב רש"י (דברים נ"ב) להוציא מעשה חדודי' שאין האשה נהנת מהם וגם לרבוי הבאים מאחריהם, וראית מה שתפש עליו הרמב"ן והוא פי' כפי הפשט גם שניהם גם האיש הפושע וגם האשה וכו', וכבר נוכל לומר שכוונו במדרש מה שפי' הרב בפשט הכתוב, כי הנה פירשו גם לרבות הבאים אחריהם, רוצה לומר בכתוב שנאמר ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה ומעשה חדודין דרשו ממלת שניהם, אבל כפי הפשט רבוי גם שניהם הוא חוזר למה שזכר מהאשה אשר זנתה בית אביה כי כמו שזכר למעלה שתמות האשה ההיא המאורשה תחת אשר זנתה בית אביה, כך ימות האיש השוכב עם האשה בעלת בעל והאשה עצמה ומזה הצד בא רבוי גם שניהם: