דברים טו, יב

כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ

אֲרוּם יִזְדַּבֵּן לְכוֹן אֲחוּכוֹן בַּר יִשְרָאֵל אוֹ בַת יִשְרָאֵל וְיִפְלִיחַנְכוֹן שִׁית שְׁנִין וּבְמַעֲלֵי שְׁבִיעֲתָא תִפְטְרוּנֵיהּ לְבַר חוֹרִין מִגַּבֵּיכוֹן

אחיך העברי. פירשתיו:

או העבריה. והוא כי ימכור איש את בתו לאמה:

אחיך העברי - בגנבתו.

או העבריה - שמכרה אביה בקטנותה לְאָמָה. והגיעו שש שנים לשמטה קודם הבאת סימנים.

תש לחנו. וכי תשלחנו. לא תשלחנו. ג"פ ליוצא בתוך שש ובסוף שש ויוצא ביובל:

כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. כבר נזכר דין עבד עברי, אבל חזר ושנאו כאן מפני דין אמה העבריה לחדש ולומר שדינה כדין עבד עברי לצאת בשש, ועוד מפני מצות הענקה שחדש בשניהם כאן.

כי ימכר נסמכה פרשה זו כאן לפי שהענין למעלה ולמטה מדבר בעני.

ועבדך ולא ליורש.

תשלחנו חפשי מעמך חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו ת״ל ובשביעית יצא לחפשי חנם.

ועבדך וגו׳. אמרו ועבדך בתוספת וא״ו להעירך שקדמה מצוה לפניה, והוא מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בתיבת ״לך״ שאין רשות לבית דין למכור עבד ישראל אלא לישראל, וזה הוא שעור הכתוב כי ימכר פרוש, כשיצטרך למכר לך לבד הוא שימכר, ומוסיף משפט שני ״ועבדך שש שנים״,

ואמרו ובשביעית וגו׳, ולא אמר ״ויצא לחוץ בשביעית״, אלא שנתכון לומר כי לפעמים יעבד גם בשביעית, וכגון אם ברח העבד, הגם ששלמו שש שנים לעבודתו צריך להשלים העבדות שש שנים. וכן פסק רמב״ם פרק ב׳ מהלכות עבדים, ורבותינו זכרונם לברכה דרשוה (קידושין טז:) ממה שאמר הכתוב במשפטים ״שש שנים יעבד״. ואולי דדרשינן מ״שש שנים יעבד״ שבא ללמד שאם חלה ארבע שנים שצריך להשלים (קידושין יז.) ולעבד שש, ומדקדוק ״ובשביעית״ נלמד אם ברח שצריך להשלים אפלו בריחת שנה אחת.

ז ואם תאמר מנא ליה דלמא כי ימכר על ידי עצמו דומיא דונמכר לך דמיירי במוכר עצמו דאין לומר מיתורא דקרא מפיק ליה דאי במוכר עצמו הרי כבר נאמר ונמכר לך אם כן במכור על ידי אחרים נמי הרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי דמיירי במכרוהו בית דין ותירץ הרא"ם ושמא יש לומר דכתיב כי ימכר על ידי אחרים משמע דסתם בנין נפעל על ידי אחרים משמע לבד גבי ונמכר לך דכתיב ביה כי ימוך אחיך ופירש ואמר ונמכר לך על כרחך ליכא למימר שהוא על ידי עצמו ונראה לי דילפינן עברי עברי מהדדי כתיב הכא אחיך העברי וכתיב התם עבד עברי מה התם שנמכר על ידי אחרים אף הכי נמי כשנמכר על ידי אחרים:

ח ואם תאמר ולמה לא אמר עוד חדוש כאן שהעברי אינו יוצא בראשי איברים מדהקיש עברי לעבריה כמו שכתוב בפרשת משפטים ושמא יש לומר שלא אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בעבור דבר שנתחדש אלא בחדוש המבואר בקרא בלבד לא כמו זה שיוצא מן ההיקש. הרא"ם. ולי נראה דאפילו אי לאו היקשא דהכא לא הוה מצי למילף עבד עברי שיוצא בראשי איברים דהוה אמינא אמה עבריה תוכיח שיוצאת בשש ואינה יוצאת בראשי איברים אף עבד עברי כן ואין לומר היא גופה נילף בקל וחומר מעבד כנעני שתצא בראשי איברים דהא בהדיא כתיב בה לא תצא כצאת העבדים ודו"ק נראה לי:

כי ימכר לך אחיך וגו' עד כל הבכור. אחר שזכר מיני הנדיבות הנזכרים כלם הביא ענין העבד כי גם הוא יוצא בשנת השמטה. וזכרו באחרונה. לפי שזה המין מהנדיבות והצדק הוא יותר קשה מהשאר מבחינות. ראשונה לפי שישתתף בזה חירות העבד והצדקה. והשני לפי שתתוסף הדרך הזאת על האחרת כי מלבד מעשר שני ושנת השמטה וצדקת האביון יעשה עוד הצדקה הזאת לעבדים ונוסף גם הוא על האחרות. ושלישית לפי שהעבדים הנמכרים לרצונם לצרכיהם לא היה ראוי שיצאו בשביעית. ולהיות המין הזה מהצדקה קשה מהאחרים לכן זכרו באחרונה. והנה המצוה הזאת באה בפרשת משפטי'. וביאר בה משה רבינו בכאן שכאשר תשלחהו חפשי לא תשלחהו ריקם. אבל שהענק תעניקהו מצאנך מגרנך ומיקבך. לפי שביציאתו משם יהיה לו מה שיאכל והנה אמר אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו לומר שאל ירע לבבו בתתו אל העבד ההוא היוצא מעמו מאשר יש לו כי לא מממונו הוא נותן אליו ומעניקו. כי אם מאשר ברכו ה' יתן לו כמו שזכרתי למעלה שהאדם נותן בצדקה מה שאינו שלו כי אם מהש"י וכמאמר החכם (אבות פ"ג) תן לו משלו וכו'. ונתן טעם נכון במצוה הזאת באמרו וזכרת כי עבד היית וגומר. כלומר וראוי שתפדה העבדים ותעניק אותם כי כן עשה לך ה' שבהיותך עבד במצרים פדאך משם ולא הוציא אתכם בידים ריקניות כי אם בעושר רב. והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך. והיה זה מפני האהבה כי אהבך ואת ביתך או מפני הטובה והתועלת שקבל ממך וזהו כי טוב לו עמך הנה אז לא יספיק בזה שיאמר אותו בלבד כי אם שירצע. וכבר נתנו חז"ל (שמות כ"א ו') במכילתא פרשה ב' ע"ד ובפרק קמא דקדושין הסבה בזה הפועל שאמרו אזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. וכפי הסברא צוה השם יתברך שיעשו בעבד החרפה והקלון הזה כדי שלא יחפוץ עבד אחר בעבודה התמידית ליראתו מהבוז והקלון ההוא אשר יעשו לו בהרצעו אזנו. ויהיה סבה שיצא חפשי בשביעית שהיא היתה הכונה האלהית. ואמנם אמרו ואף לאמתך תעשה כן ירצה להוציאה בשביעית ולהעניק' ביציאתה לא שתרצע כי כבר בארו חכמינו ז"ל עבד נרצע ואין האמה נרצעת. ולפי שכאשר העבד מיראת קלון הרציעה לא יחפוץ לשבת עם אדוניו לא יחרה אף האדון עליו ולא יסרב מלשלחו. אמר לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. רוצה לומר אין בזה אליך הונאה כלל כי לי בני ישראל עבדים. ואין אחד מהם נמכר לעבד עולמי לשום אדם. אבל היה ענין מכירתו שכירתו לשש שנים ועל מנת כך בא עמך ולכן אין רצוני שירע בעיניך בצאתו כי השלים זמנו. ומלבד הטענות האלה כלם שכרך הרבה מאד וזהו שאמר יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה. והרב רלב"ג פירש כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. שימי השכיר בסתם שלש שנים שאין רשות לאדם שישכיר את עצמו יותר מלשלש שנים. וכמו שאמר הנביא (ישעיהו ט״ז:י״ד) שלש שנים כשני שכיר. ולזה יהיה זה שעבד שש שנים עובד משנה וכפל משכר השכיר. ומדברי רבי אברהם לקחו. ואיננו נכון כי גם כן כתוב (שם כ"א) בעוד שנה כשני שכיר. ומי המונע השכיר מלהשכיר עצמו לשנים רבות. ולא אמר הנביא שני שכיר על מספר השלשה. כי אם על היותו זמן קצוב מבלי תוספת אפילו יום אחד כשנת השכיר בין שיהיה לשלש שנים או לחמש או לעשר: