אור החיים על דברים פרק טו

רק אם שמוע וגו׳. אמר מאמר זה סמוך למאמר ״לא יהיה בך אביון״, לפי שהעושר והעוני לפי דבריהם זכרונם לברכה (מועד קטן כח.) אינם תלויים בזכות, לזה אמר סמוך להבטחת מניעת האביון רק אם שמוע וגו׳, פרוש אם ישראל ישמרו כל האמור בפסוק, שמוע תשמע זה תלמוד תורה ללמוד וללמד, לשמר זה מצוות לא תעשה, ולעשות זה מצוות עשה, וגמר אומר את כל וגו׳, פרוש שלא יהיה בידו בטול שום מצות לא תעשה ולא מניעה משום מצות עשה, אז הוא שישנו בהבטחה שלא יהיה בו אביון, כי מאמר חכמינו זכרונם לברכה שאמרו שאינו תלוי בזכות הוא הגם שיהיו זכיותיו מרבים, כל שיש לו אפלו חטא אחד לא ישלוט על המזל המראה עליו עוני, אבל כשיגיע לשלמות התורה והמצוות ישלוט גם על המזל וישיג עושר ובנים וחיים.

כי יהיה בך אביון וגו׳. אמרו בך, אולי שנתכון לרמז מאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא י.) שאמרו כי טעם שבוחר ה׳ ליסר לאדם בעולם הזה ביסורי העני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר בך אביון פרוש בסבתך בא לו העני הגדול. ואמרו מאחד אחיך, פרוש לא תחשב בראותו אביון שהוא פחות, דע שהוא מהמיחדים שבאחיך ואין הוכחה מהעני היותו שפל אחים. וטעם שסדר הדרגות אלו מאחד אחיך מארצך, הגם שרבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא מציעא עא.) שבא לומר ענייך ועניי עירך וגו׳,

עוד אפשר לומר גם כן הדרגות הגזרות אשר יגזר ה׳ באביונים, הנה כבר פרשתי בפסוק (שמות כב:כד) ״אם כסף תלוה״ וגו׳ שחלק העני מפקידו ה׳ ביד העשיר, וזה הוא עשרו שמפקדים בידו מעות העניים. והנה לפעמים יפקיד ה׳ מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו, גם לא יצטרך לסובב נתיבות. וכשישפט ה׳ בצדק לצער העני, ירחיק לו פרנסתו באיש זר גם ברחוק מקום, ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצא מקום אשר הכין ה׳ לו שם טרף נפשו. והוא אמרו מאחד אחיך, או הגם שאינו אחיך אלא הוא באחד שעריך, או הגם שאינו מעירך בארצך.

או ירצה אמרו בארצך, פרוש אפלו בארצך שהוא מקום העשר לכל ישראל, אף על פי כן ימצא בה אביון.

ובדרך רמז ירמז להעיר הערה גדולה על אחד המיחד שבאומה, שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא, והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאמרו (זכריה ט:ט) ״עני ורוכב על חמור״, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך, פרוש בסבתך, כי עונותינו האריכו קצנו. גם רמז בתבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במעשה רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם, ואמר לו רבי יהושע בן לוי כי הם יושבים ומצפים ביאתו, וכששמע כן געה החסיד בבכיה רבה מתשוקתו לבא לגאלם. ולזה רמז באמרו מאחד אחיך שהוא המיחד שבאחיך, על דרך שפרשו רבותינו זכרונם לברכה (תרגום יונתן על בראשית כו:י) באמרו ״כמעט שכב אחד העם״ שרצונו לומר אחד המיחד שהוא מלך העם. ואמרו באחד שעריך להעיר אליו שהוא מיחד שבסנהדרין שאין כמוהו מורה, כאמרו (ישעיה יא:ג-ד) ״ושפט בצדק וגו׳ ולא למראה עיניו ישפוט״ וגו׳ אלא ״והריחו ביראת ה׳״. ופרוש שעריך על דרך אמרו (דברים כה:ז) ״ועלתה יבמתו השערה״. ואמרו בארצך להעיר כי הורתו ולדתו בארץ ישראל הקדושה.

או ירצה על זה הדרך: אביון באחד שעריך, על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו בספר הזוהר (זוהר חדש פרשת נח) וזה לשונו: אי חדא קהילא או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד, עד כאן, ומעתה אביון הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך שזה יספיק למלאות תאותו לבא ברנה. ואמרו בארצך, העיר מקום תאותו היא ארץ הקדושה אשר ה׳ אלהיך נותן לך, שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה (צפניה ג:א) חמדת הלבבות. ויצו ה׳ לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו׳, אלא יתחזק בכל עז ותעצומות למלאות חשק האחד המיחד, כי באמצעות מעשה בני אדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב (ישעיה נד:יד) ״בצדקה תכונני״. וגמר אומר מאחיך האביון, פרוש מסבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה׳ שמו חיים.

כי פתוח וגו׳. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה ללב אטום. ואולי שנתכון לומר לו על דרך אמרו (משלי יא:כד) ״יש מפזר ונוסף עוד״, כי על ידי שפותח הוא ידו פותחים לו שערי שפע, והוא אמרו כי פרוש, טעם שאני אומר לך שלא תאמץ וגו׳ – כי פתוח, פרוש, אוצר הנעלם אם אתה תפתח את ידך. וגמר אומר והעבט וגו׳ פרוש כשאתה פותח את ידך לו אינך עושה אלא הלואה דוקא, ותכף ה׳ ישלם לך בתוספת מרבה, ובזה יש טעם נכון ללבו שלא יתאמץ וכו׳:

ועבדך וגו׳. אמרו ועבדך בתוספת וא״ו להעירך שקדמה מצוה לפניה, והוא מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בתיבת ״לך״ שאין רשות לבית דין למכור עבד ישראל אלא לישראל, וזה הוא שעור הכתוב כי ימכר פרוש, כשיצטרך למכר לך לבד הוא שימכר, ומוסיף משפט שני ״ועבדך שש שנים״,

ואמרו ובשביעית וגו׳, ולא אמר ״ויצא לחוץ בשביעית״, אלא שנתכון לומר כי לפעמים יעבד גם בשביעית, וכגון אם ברח העבד, הגם ששלמו שש שנים לעבודתו צריך להשלים העבדות שש שנים. וכן פסק רמב״ם פרק ב׳ מהלכות עבדים, ורבותינו זכרונם לברכה דרשוה (קידושין טז:) ממה שאמר הכתוב במשפטים ״שש שנים יעבד״. ואולי דדרשינן מ״שש שנים יעבד״ שבא ללמד שאם חלה ארבע שנים שצריך להשלים (קידושין יז.) ולעבד שש, ומדקדוק ״ובשביעית״ נלמד אם ברח שצריך להשלים אפלו בריחת שנה אחת.

לך עבד עולם. לפי שבשש שנים אם ימות הרב ישלים לפני בנו, בעבודה זו של רציעה לך הוא שיהיה עבד עולם ולא לבנך.

כי משנה שכר שכיר. ולפי זה הדין יתן שאם חלה שלש שנים אינו צריך להשלים, כי יש בזה תשלום ממון שנתן בו. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (קידושין טו.) וזה לשונם: מכאן אמרו שכיר עובד ביום, עבד ביום ובלילה, עד כאן, וזו הלכה ורמוזה במקרא.