דברים יב, ב

אבד תאבדון. אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:

את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. ומה תאבדון מהם, את אלהיהם אשר על ההרים:

אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִי אַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף

אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יַת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַּמָּן עַמְמַיָא דְאַתּוּן יַרְתוּן יַתְהוֹן וְיַת טַעֲוַותְהוֹן עַל טַוְורַיָא רָמַיָא וְעַל גְּלִימָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן דְּרִיוְיֵיהּ שַׁפִּיר

אבד תאבדון את כל המקומו'. אמר רבי יונה המדקדק כי את אלהיהם חסר וי״ו והטעם ואת אלהיהם ולא אמר כלום רק הוא דבק עם מלת אשר עבדו שם:

כל עץ רענן. רענן ושאנן לעולם בשני נוני״ן והטעם כמו רטוב:

אשר עבדו שם את אלהיהם - הגוים אשר אתם יורשים אותם.

אבד תאבדון. כפל האבוד, ומכאן דרשו רז"ל שהעוקר עבודת אלילים צריך לשרש אחריה.

אבד תאבדון את כל המקמות בכלים שנשתמשו בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר דאילו המקומות אי אפשר לאבדן ועוד דקרקע עולם אינה נאסרת כדמפרש ואזיל.

את אלהיהם על ההרים ודרשו רבותינו ולא ההרים אלהיהם.

את אלהיהם חסר וי״ו ומוסב הוא לעיל. ואם תאמר אלהיהם על ההרים אשר עבדו שם הגויים את אלהיהם.

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים. בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכת' מדבר, דהמקומות אי אפשר לאבד. ועוד דקרקע עולם אינה נאסרת כדמפר' ואזיל. [את אלהיהם על ההרים הרמים] על ההרים הרמים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם שאם השתחוה להר, לא אסרו, וכן הגבעות. ואשר עבדו משמע שעבדו כבר, דאינם נאסרים בהזמנה עד שעבדו. אבל בע"ז פלוגת' איכה למ"ד ע"ז של ישראל מיד אסורה ובגוי עד שתעבד, ואיכא למ"ד איפכא:

תחת כל עץ רענן. שאם נתן תחתיו ע"ז, נוטלה ואילן מותר:

אבד תאבדון את כל המקומות וגו׳. יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת עבודה זרה דף מ״ז, וזה לשון המשנה: שלשה בתים הם, בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה הרי זה אסור, סידו וכירו לעבודה זרה וחדש נוטל מה שחדש וכו׳, ואמרו בגמרא וזה לשונם: אמר רב המשתחוה לבית אסרו, אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו אסור, והאנן בנאו תנן, בנאו אף על פי שלא השתחוה לו, עד כאן. וכן פסק רמב״ם בפרק ח׳ מהלכות עבודה זרה (הלכה ה׳), והוא מאמר הכתוב כאן את כל המקומות אשר עבדו שם, פרוש, כל שהיו להם שם עבודה, בין שבנוהו לעבודה זרה בין שהשתחוו לו והוא בנוי, הגם שהוא מחבר אסור וצריך לאבדו.

ואמרו אשר אתם יורשים אותם, יתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות עבודה זרה (הלכה א׳) וזה לשונו: ובארץ ישראל מצוה לרדף אחריה עד שנאבד אותה, אבל בחוץ לארץ וכו׳ כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודה זרה שבו, עד כאן. הרי כי גדר חיוב אבוד עבודה זרה הוא כל שירשו את המקום אשר היא שמה, והוא אמרו אשר אתם יורשים כי בגדר זה שוים כל הארץ.

וטעם כפל ״אבד תאבדון״, יתבאר על דרך אמרם במסכת עבודה זרה (ע״ז מג:) שבטול עבודה זרה צריך שני דברים: שוחק, וזורה לרוח או מטיל לים, ובאחד מהנה אינו יוצא ידי חובתו, ולזה כפל לומר שני אבודים.

ואמרו את אלהיהם על ההרים, לפי שאסר כל המקומות, ופרשנו אפלו בית בנוי שהוא מחבר אסור, ובא לומר כי יש מחבר שאינו נאסר הגם שיעבדוהו, ומה הוא – ההרים, וכמו שדרשו בעבודה זרה (עבודה זרה מה.) וזה לשונם: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נא:) דרשו כל המקומות באם אינו ענין לעבודה זרה תנהו ענין לכלים, עד כאן, הם זכרונם לברכה סוברים שתלוש ולבסוף חברו אינו צריך קרא, ושבעים פנים לתורה.

עוד יתבאר אמרו את אלהיהם, בהעיר למה הפסיק במאמר ״אשר אתם יורשים אותם״ בין זכרון העובדים והנעבדים, שהיה לו לומר על זה הדרך: ״עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו׳ אשר אתם יורשים אותם״. אכן הכונה היא על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת עבודה זרה דף מ״ד וזה לשונם: רב הונא רמי, כתיב (דברי הימים א יד:יב) ״וישרפו באש״ וכתיב (שמואל ב ה:כא) ״וישאם״, לא קשיא – כאן קודם שבא אתי הגתי, כאן אחר שבא אתי הגתי, דכתיב ״ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו״. ומי שרי? אמר רב נחמן: אתא אתי ובטלה, עד כאן. הרי כי יש מציאות לירש גם אלהיהם עצמן, והוא כשהיו עמהם עובדיה שבטלום הם ויהנו מהם ישראל. והוא אמרו אשר אתם יורשים אותם, ולא אותם לבד אלא גם אלהיהם, והוא אמרו את אלהיהם. ותנאי המשפט רמז הכתוב במה שהקדים מאמר ״אותם״ ואחר כך ״את אלהיהם״, כדברי הש״ס שאמר אחר שבא אתי נהנה דוד בעטרת מלכם.

ובדרך רמז יכון הכתוב לרמז אבוד לכח הנעלם גם כן בכח עם בני ישראל, שכאשר יתעצמו בתעצומות המעשה הטוב יאבדו נגלה ונסתר מהם, והוא אמרו כל המקומות אשר עבדו שם, פרוש, אשר מגעת שם עבודתם, שהוא כסא ס״מ הרשע לעקרו, כי בנפילת כח זה יתעצם כח העליון והיה ה׳ למלך על כל הארץ.

אבד תאבדון וגו׳. קודם שבא לעיקר הפ׳ שהוא ממקרא ו׳ ואילך איך ינהגו בקרבנות הזהירה תורה לטהר את הארץ מע״ז. שהרי כ״ז שהארץ מלאה גילולי ע״ז אין הקרבנות בבית הבחירה עושים את המיועד לפעולתם. דע״ז מסלק את השכינה מן הארץ. ואע״ג שכבר נזהרו בשעת מלחמה לאבד ע״ז כמבואר לעיל ז׳ ה׳ כי אם כה תעשו להם וגו׳ מכ״מ הרי נשאר מקומות שלא הגיע לידם בשעת כבוש. ע״כ הוזהרו שאחר כבוש וחלוק יהיו עסוקים לטהר את הארץ מטומאת ע״ז:

[ב] אבד תאבדון את כל המקומות וגו', כ"מ שכפל המקור על הפעל מורה על התמדת הפעולה [אילת השחר כלל ל"ח], שאם החליפה יקצץ שנית, ומ"ש אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם והם מחויבים לבער ע"ז בכ"מ כנ"ל סי' א', ר"ל ששם היו שטופים יותר בע"ז, וגם רומז שתקחו מוסר ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו ע"ז וכשלא תבערו ע"ז יבואו אחרים ויירשו אתכם:

[ג] על ההרים הרמים, מבואר שההרים עצמם אין נעשים ע"ז, אמנם במ"ש תחת כל עץ רענן, והעץ נעשה בעצמו ע"ז לר"ע כשנטעו בתחלה לכך כמ"ש ואשריהם תשרפון באש, ולריה"ג אפי' נטעו ואח"כ עבדו מפני שיש בו תפיסת ידי אדם, פי' ר"ע לריה"ג שבא רק לציין המקום ששם דרך להעמיד עכו"ם, [בז"א נתקשה בגי' הספרים והגיה ולא עץ רענן אלהיהם מ"מ אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם בלשון המשנה עכו"ם (דף מ"ה), וא"צ כי יל"פ שמ"ש ולא עץ רענן אלהיהם הוא בתמיה וכי לא עץ רענן אלהיהם, ויותר טוב למחקו]:

פ ר"ל למה כתיב אבד תאבדון שהוא כפל לשון ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם הני מילי היכא דמוכחי קראי נגד הדרש, והיכא דלא מוכחי דרשינן:

צ ר"ל למה כתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם והרי אין מחובר נעשה עבודת אלילים (עבודה זרה דף מה) אלא ודאי את כל המקומות כמו מן המקומות ומה תאבדון מהם את אלהיהם וכו' פירוש את אלהיהם דבק עם אבד תאבדון ולא עם אשר עבדו שם הסמוך וזהו שפירש ומה תאבדון וכו' ובא נמי להוציא במקום שאי אפשר לאבד כמו העובד לצבא השמים: