דברים יב, ג

מזבח. של אבנים הרבה:

מצבה. של אבן אחת, והוא בימוס ששנויה במשנה (ע"ז מז, ב) אבן שחצבה מתחלתה לבימוס:

אשרה. אילן הנעבד:

ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ:

וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַ:תרָא הַהוּא

וְתִסְתְּרוּן יַת אֲגוּרֵיהוֹן וְתִתְבְּרוּן יַת קָמַתְהוֹן וּמְרַחֲקַתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצִילְמֵי טַעֲוַותְהוֹן תְּשַׁקְצוּן וּתְשֵׁיצִינוּן יַת שִׁמְהוֹן מִן אַתְרָא הַהוּא

ואשריהם. הם עצים:

ואבדתם את שמם. שלא יזכרו:

תשרפון ג' במסורה בהאי ענינא והיינו דתנן ג' אשרות הן וזהו ואשריהם תשרפון וגו':

ואבדתם את שמם לא תעשון כן. אזהרה למוחק את השם:

ונתצתם את מזבחתם אהדריה קרא בשביל ואבדתם את שמם. ואשריהם תשרפון באש ובפרשת ואתחנן כתיב ואשריהם תגדעון ואמרו רבותינו כשנטעו ואחר עבדו מגדע מה שנוסף אחר שעבדו וכשנטעו אחר העבודה כולו בשריפה.

ופסילי אלהיהם תגדעון ובפרשת ואתחנן כתיב ופסילי אלהיהם תשרפון באש לומר אילן שפסלו במחובר וגדעו נוטל מה שגדעו היינו תגדעון אבל פסול שנפסל כולו בתלוש ישרף. ד״א ליתן כאן וכאן גדיעה ושריפה שאם ישרפנו בלא גדיעה שמא לא ישרפנו כולו ואם יגדענו בלא שרפה הרי יעמידנו.

ואשריהם תשרפון באש ע״י שארץ כנען היתה מוחזקת להם לישראל מאת הקב״ה ובשעה שאמרו בעגל אלה אלהיך ישראל אוו לאלוהות הרבה ונעשו כל העבודת כוכבים שבארץ כנען משל ישראל ועבודת כוכבים של ישראל אין לה בטול עולמית.

ואבדתם את שמם כמו שמצינו מוסבות שם.

ואשיריהם תשרפון באש. שנטעו מתחילה לכך:

ופסילי אלהיהם תגדעון. שפסלו וגדעו לשם ע"ז דהחליף, מגדע מה שהחליף:

ואבדתם את שמם וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (עבודה זרה מה:): ״מה בא ללמדנו? הרי כבר אמר ׳אבד תאבדון׳״? ואמרו שבא לומר שצריך לשרש אחר שרשי האשרה, ורבי עקיבא אמר שבא לומר לשנות שמה לבזיון, עד כאן. ואולי שבא הכתוב לתן אזהרה על ארץ ישראל מכל הארצות, כדרך שכתב רמב״ם ששאר ארצות, הגם שאנו חיבין לאבד עבודה זרה, אין אנו צריכין לחפש אחריה לאבדה, מה שאין כן בארץ ישראל שצריך לחפש אחריה לאבדה מכל ארצנו, עד כאן. והוא מה שדקדק לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהיא ארץ הקדושה.

ואשריהם תשרפון באש. מה שהיה בשעת כבוש רק מצות גדוע עתה תשרפון וכדאיתא בע״ז דמ״ה גדע ואח״כ שרוף:

ופסילי אלהיהם. מה שנמצא אחר כבוש וחלוק ויש מהם ניכרים שהם חדשים ואינם אשרה דמשה. ע״כ תגדעון. דמהני ביטול כדאיתא בע״ז דנ״ב :

[ד] ונתצתם, היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר וכן מצבה וראוי להגיה זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע"ז, אמנם באשרה מפרש שמ"ש ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחלה לעכו"ם שכולה אסורה ומ"ש ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה לה שעקרו מותר ועז"א לשון גדוע, [ומ"ש שהיתה נטועה ועבדה הגיה הגר"א וגדעה ופסלה וכן הגיה במ"ש החליף גרס גדעה ופסלה והחליף וא"צ, דברייתא דפה כשמואל (בדף מ"ח) שכן הלכה] ולפי הסוגיא (דדף מ"ה ע"ב) אתיא כר' יוסי בר"י, ולהסוגיא (דדף מ"ח) דאפיך רבנן לר' יוסי בר' יהודה אתיא כרבנן ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון (עי' בגמ' דף מ"ה ודף מ"ח):

[ה] ונתצתם, בריתא דפה מביא בעכו"ם (דף מ"ה) בשם תני רב יוסף, ומקשה הנח ס"ד, שרפה בעי אר"ה רדוף ואח"כ שרוף, והוא כמ"ש ריב"ל גדוע עכו"ם קודם לכבוש א"י כבוש א"י קודם לבעור עכו"ם, ושם אמר שלרבנן למד זה ממ"ש ואשריהם תגדעון, ולריב"י למד מן אבד תאבדון, והספרי למד (בסי' ב') מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה ומן ואשריהם תגדעון למד (בסי' הקודם) שגדועו אסור ועקרו מותר, וא"כ יקשה קושית הגמ' שם לריב"י האי סברא מנ"ל, וצ"ל שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור ובין נטעה ואח"כ אבדה ממ"ש פסילי אלהיהם תגדעון, שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה וכמו שבכל סימן ד' לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון, שתחלה יגדע ואח"כ יכבוש את א"י ואח"כ ישרוף, וממ"ש ואבדתם את שמם מן המקום ההוא [שמלת ההוא רומז על א"י] ממעט ח"ל:

[ו] ואבדתם את שמם, לדעת ר"א מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש שבו יזכר שמה ור"ע ס"ל שזה ידעינן מן אבד תאבדון, ומ"ש ואבדתם את שמם הוא כפשוטו לשנות שמה לגנאי ומובא בעכו"ם (דף מ"ה), וממה שמבואר שם דריה"ג אתיא כריב"י, ור"ע אתיא כריה"ג, נתקשו התוס' שלר' יוסי בר"י בעי קרא דאבד תאבדון אבד ואח"כ תאבדון, ומ"ש שר"ע אליבא דריה"ג קאמר וליה לא ס"ל הוא דוחק, ולפ"ז משמע כסוגיא דדף מ"ח דאפיך דר' יוסי בר"י לרבנן ולשטה זו אתיא לר' יוסי בר"י שמ"ש אבד תאבדון מלמד לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר"ע כריה"ג ולק"מ. והנה הרמב"ם תפס כשמואל [בדף מ"ח] וכשיטת רב אשי (שם) דאפיך דר"י בר"י לרבנן ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר' יוסי בר"י, וא"כ לרבנן מ"ש אבד תאבדון מלמד אבד ואח"כ תאבדון, וא"כ מ"ש ואבדתם את שמם הוא כר"א שצריך לשרש אחריה, ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשנותו מ"ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר"א ודוק היטב:

ק ואף על פי שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי שאני הכא דאית ביה תפיסת יד מתחלה כשנטע גרעין אי נמי כאן שנטעו לשם עבודת אלילים דאליבא דכולי עלמא כולו אסור כיון דמתחלה נטעו לשם עבודת אלילים :

ר פירש"י בית גליא לשון גבוה בית כליא לשון כליון לשונא אחרינא בית כריא בית הכסא לשון כורה שוחה ועיין בערוך: